לא דורכים במקום

שנת 1946. סשה צביאט, אז בן 22, משתחרר מהצבא האדום ומחליט לעלות לארץ ישראל. כל שרצה, אחרי שלחם בנאצים בחזית האוקראינית ונפצע ברגלו, היה להתיישב במדינת היהודים. אלא, שהבריטים, ששלטו באותם ימים בפלשתינה, מנעו זאת ממנו. כעבור שנתיים, עם קום המדינה ב-1948, הצליח להגשים את חלומו ועלה לארץ והתיישב עם רעייתו ברחובות.

היום, בגיל 82 הוא גאה לספר את סיפורו בצלילות ראויה להערצה. סיפורו של מהגר, חלוץ שבזכות כוח רצון ועבודת כפיים קשה הפך מפועל במפעל לייצור מרצפות למנהל חשבונות ומאוחר יותר למנכ"ל המפעל: מרצפת רחובות - לימים אבנגרד.

לדבריו, הכול החל במלאות שנה לעלייתו ארצה. "הסתדרות העובדים הכללית דרבנה עולים חדשים להקים קואופרטיבים בתחומים שונים כמו תחבורה, מאפיות, בתי דפוס וגם ייצור מרצפות ואריחים. וכך, ביוזמת ההסתדרות הוקם ב-1949 קאופורטיב מרצפת רחובות, ואני הייתי לאחד מ-12 חברי הקואופרטיב ובין השנים 1972-2001, שימשתי כמנכ"ל הקואופרטיב".

מאז ועד היום, מפעל חייו ידע עליות ומורדות. "היו ימים טובים והיו ימים קשים", הוא מסכם, "התחלות בנייה בעקבות גלי העלייה הגדולים לארץ, הגדילו את הדרישה לבתים ולמרצפות. התפרנסנו יפה. הרווחתי 85 לירות בממוצע בחודש, שהיו 29 לירות מעל השכר הממוצע במשק. מפעם לפעם חילקנו מענקים לחברים. אבל, היו גם ימים קשים. 1996 זכורה לי כאחת התקופות הקשות ביותר. המיתון הקשה באותה שנה פגע בענף הבנייה וכתוצאה מכך גם במפעל", אומר צביאט.

אבל את שתי התקופות הקשות ביותר, צביאט מעדיף לשכוח: מעורבותו בפרשת קרטל המרצפות וקריסת הקואופרטיב.

ב=2001 הגישה רשות ההגבלים העסקיים כתבי אישום נגד 23 יצרניות מרצפות ומנהליהן בחשד לקרטל שנודע כקרטל המרצפות. החשודים נאשמו כי במשך שנים רבות תיאמו את מחירי המרצפות שמכרו לצרכנים פרטיים ולקבלנים, וכן תיאמו ביניהן את כמות המרצפות שאמורה היתה כל חברה למכור. חברי הקרטל אף הקימו מנגנון בקרה אשר הטיל סנקציות על חברות שחרגו מהקרטל. בינואר 2001 הגיעו סשה ובנו, אברהם ששימש באותם ימים כמנכ"ל החברה, להסדר טיעון על חלקם בקרטל. על פי ההסדר, השניים יודו באישומים שהועלו נגדם. על אברהם הוטלו 150 ימי מאסר בפועל. לגבי סשה, הוחלט שלא יישלח לכלא מפאת גילו. כמו כן הוטל על החברה ומנהליה קנס של מיליון שקל. התקופה השנייה הקשה בחייו, לגביה התייחס בראיון, היא קריסת הקואופרטיב ב-2003. "ליבי נחמץ כל פעם מחדש וזה כואב וקשה לי עד היום", הוא אומר. קואופרטיב מרצפת רחובות, שפעל במשך 54 שנה כאגודה שיתופית, נקלע למשבר כלכלי וצבר חובות של 14.5 מיליון שקל. רשם האגודות השיתופיות, עו"ד אורי זליגמן, מינה את עו"ד דורון ערוסי ממשרד עוה"ד שלמה ורטהיים, כמפרק למפעל שכל עובדיו, 70 במספר, פוטרו ושעריו נסגרו. "זה עשה לי לא טוב. לא טוב. עד היום כשאני רואה את השטח הריק, שבעה דונם, עליו שכן המפעל, נחמץ לי הלב".

זליגמן קבע בהחלטתו למנות מפרק: "הואיל וחברי קואופרטיב מרצפת רחובות חלוקים באופן מוחלט באופן שבו יש להמשיך ולתפעל את האגודה, אני מחליט לתת צו פירוק לאגודה ולמנות מפרק. המפרק יהיה מפעיל וינהל את עסקי האגודה כעסק חי".

נאבקים למען העסק

הסתדרות העובדים, שעודדה את הקמת הקואופרטיב ב-1949, נחלצה לעזרתו ב-2003. יו"ר מרחב ההסתדרות ברחובות, אמיר ירון, התבטא באותם ימים: "היה לנו חשוב להחיות את המפעל. אי-אפשר להתעלם מהמצב הכלכלי הקשה במשק, ואני רואה חשיבות להיאבק על כל מקום עבודה. כשנלחמים משיגים. יש שיתופי פעולה בין מעסיקים לעובדים ואסור לוותר. מדובר בחלק מהמאמץ הכללי שלנו ברחובות למנוע את סגירתם או העברתם של מפעלים למקומות אחרים".

ואכן, שיתוף פעולה בין ההסתדרות לבין קבוצה של חמישה משקיעים, שלושה מהם פליטי מרצפת רחובות, הולידה את חברת אבנגרד, שרכשה את המפעל ופתחה אותו מחדש במתכונת של חברה בע"מ ולא כאגודה שיתופית.

אילן שמרת, מנכ"ל משותף באבנגרד, מסביר מדוע נקלע קואופרטיב מרצפת רחובות לקשיים, ובסופו של דבר לסגירה: "הכל התחיל אחרי שאברהם, הבן של סשה, פרש מתפקיד מנכ"ל הקואופרטיב. הסביבה העסקית באותם ימים היתה מסובכת. היו הרבה חילוקי דעות בין שבעת חברי הקואופרטיב והרבה אמוציות מתחת לפני השטח. למעשה, החברים התחלקו לשני מחנות. מחנה שלא האמין בשינויים ובלקיחת סיכונים, לצורך הרחבת העסק והתאמתו למאה ה-21 ולמחנה שכן האמין. הקואופרטיב התחיל לצבור הפסדים וחוב של 14.5 מיליון שקל, גם בעקבות פשיטות רגל של לקוחות שלא שילמו עבור הסחורה שסופקה להם. המצב יצר מתחים וחילוקי דעות נוספים שהובילו למינוי מנכ"ל חיצוני. גויסתי לתפקיד על-מנת לנסות ולהציל את המצב. הגעתי והתחלתי ברה-ארגון, אבל לא כולם אהבו את זה והעסק התפרק". צביאט מוסיף: "בקואופרטיב כמו במשפחה, תמיד ניסיתי להרגיע את כולם, וזה אכן עבד. אבל לא בשנים האחרונות".

עו"ד ערוסי מסר בתגובה: "נכסי האגודה השיתופית, מרצפת רחובות, נמכרו באישור רשם האגודות לצדדים שלישיים. הליך פירוק האגודה, טרם הושלם ומתרכז בשלב זה בהליכים משפטיים לגביית חובות מחייבים שונים, בעיקר לקוחות שקיבלו סחורה. היקף החובות גדול באופן משמעותי מ-3 מיליון שקל".

האבק התפוגג מהר

אבנגרד, שיצאה לדרך בינואר 2004, מעסיקה כיום 35 עובדים ומגלגלת מחזור מכירות של 25 מיליון שקל. לדברי שמרת, החברה מרוויחה ונמצאת במגמת צמיחה.

עוד לדבריו, החברה, העוסקת בייצור ובשיווק מרצפות, אריחים וקישוטים דקורטיביים מקרמיקה, הצליחה להתגבר על הטראומה ולשמר את המותג הוותיק מרצפת רחובות. שומרת: "החברה רווחית, טובה ומתפתחת. שנת ההקמה, 2004, היתה שנה של השקעה. השקענו כשלושה מיליון שקל וב-2005 התחלנו לקטוף את הפירות".

אבל, בעסקים כמו בעסקים, הדרך לפסגה לא תמיד קלה. ספקים ולקוחות של הקואופרטיב חששו לחזור ולעבוד עם החברה החדשה. "לקח זמן לשכנע שהחברה החדשה טובה ויציבה. דאגנו להחזיר את החוב לכל אלה שחזרו לעבוד איתנו".

" איך הצלחתם לבנות מוניטין מחדש?

שמרת: "שכרנו את שירותיה של חברה חיצונית שסייעה לנו בביצוע רה-ארגון והתייעלות בתוך החברה, על-מנת לשפר את רמת השירות ועוד. הצלחנו להתגבר על כל הקשיים שבדרך. עובדה, המותג מרצפת רחובות מצליח לשרוד עד היום. אפשר לומר, שאם מסתכלים על כל השנים, אין שום סיבה שמותג טוב יעלם כך סתם, בגלל אירוע נקודתי שהתרחש תוך פרק זמן קצר. האבק, במקרה שלנו, התפוגג מהר מאוד".

" על-פי נתוני הלמ"ס, ענף אריחי הקרמיקה מוערך בכ-100 מיליון שקל בשנה. עד כמה קשה התחרות בענף זה?

"היום, בכל ענף יש תחרות. אנחנו לא מפחדים מתחרות".

" מה הסיכוי שקרטל מרצפות יקרה שוב?

"אין סיכוי שזה יקרה. היום, בניגוד לעבר, קיים מגוון רחב יותר של פתרונות ריצוף לבניינים. אם בעבר שלט בשוק סוג אחד מרצפות, היום יש לפחות 20 סוגים שונים, בעיקר מייבוא. היום אי אפשר לחסום את השוק וגם אין לנו שום כוונה לנסות זאת".

" מה הצפי לעתיד?

"יש כוונה לפתוח שלושה אולמות תצוגה של 800 מ"ר כל אחד, זאת בנוסף לאולם תצוגה הראשי ברחובות שבשיפוצו השקענו באחרונה כמיליון שקל".

" מה באשר לייצוא?

"כרגע אנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים ללכת רחוק כל-כך".

" האם אתה מתייעץ עם צביאט בענייני ניהול החברה?

"צביאט ראה תמיד את הדברים באופן פשוט ואהב למצוא פתרונות פשוטים. למדתי ממנו איך להסתכל על הדברים הכי פשוט שאפשר וללכת לפי המציאות. אחת לשבועיים אנחנו נפגשים לדיון מקצועי, כי הדעה שלו חשובה לנו מאוד. צביאט הוא סוג של מפקח. מקפיד להגיע למפעל, להעיר הערות בונות ולעזור".

צביאט הנהן בראשו למשמע הדברים במעין מבוכה וסיפר, ברוח התקופה - תקופת טרום בחירות - את הסיפור הבא: "בבחירות של 1962, פנחס ספיר הגיע לבקר במפעל עם עוד שני חבר'ה. באותם ימים נזקקנו לרישיונות לצורך הפעלת מכונות חדשות. המדינה לא נענתה ואני פניתי לספיר ושאלתי אותו מתי נקבל את הרישיונות. הוא השיב לי: 'תקבל'. אמרתי לו: 'זה לא מספיק שאתה אומר לי תקבל. אני רוצה שתרשום את זה לפניך'. הוא רשם וקיים. גם אני כמנכ"ל, תמיד השתדלתי לקיים את מה שאני מבטיח". "