לא רק ביטלס

כריסטוף גרוננברג, יליד פרנקפורט, הוא מנהל המוזיאון בליברפול מזה חמש שנים. הוא הגיע לארץ בתחילת השבוע להשתתף בכנס שאירגן פורום שנקר לתרבות וחברה על יחסי מרכז ופריפריה. בין הדוברים היו ראש המכון למדיה בקרלסרוהה, גרמניה, אוצרים, מבקרים, תיאורטיקנים ואמנים ישראלים, וגם מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה עמיר פרץ. את הניסיון של גרוננברג בשינוי הדימוי של עיר קשה ושיפור מעמדה, הם וודאי ישמחו ליישם כאן. "בדימוי הבריטי לליברפול היו יחסי-ציבור נוראיים - הביטלס וקבוצת הכדורגל של העיר הם משהו שרואים מבחוץ, אבל בתוך בריטניה ליברפול נתפשה בתור הסמל של הידרדרות הצפון התעשייתי בבריטניה", מסביר גרוננברג, "אם בישראל הקטנטנה העובדה שאין מערכת רכבות יוצרת בעיות נגישות וכך מייצרת את המרכז והפריפריה, אז בבריטניה, עד לפני חמש שנים לליברפול לא היתה מערכת רכבות מתפקדת - עד שנת 2000 עוד יכולת לראות רכבות משנות ה-60' על המסילה ויכולת להיתקע בדרך מלונדון גם חמש שעות בגלל תקלה. אנשים פשוט לא ביקרו בעיר - היום משך הנסיעה התקצר לשעתיים ועשר דקות ויש גם חמש טיסות מדי יום מלונדון לליברפול. אבל ב-20 השנים האחרונות העיר היתה סמל להידרדרות עירונית, אבטלה, חוסר תפקוד של השלטון המקומי, אוכלוסייה בעייתית, עבריינות נוער ובעקרון ייאוש."

" ומוזיאון יכול לשנות בעיות מבניות כל כך עמוקות?

"המוזיאון הוקם בהחלטה של הממשלה השמרנית. היה חוסר אמון מוחלט מצד התושבים המקומיים - זו הממשלה ששברה את שביתת הכורים וקראה להם 'האויב שבפנים'. אבל אני לא רואה את התפקיד שלי כמנהל מוזיאון ואוצר כעובד סוציאלי. אפילו שרבים היו רוצים לראות בי דמות כזו, אני לא רואה את האמנות ככלי לפתרון בעיות של אלימות בבית, אגרסיות של ילדים ובעיות בשירותי הבריאות, הסעד והתעסוקה. אני לא מקבל את הניסיון להפוך את האמנות לכלי בידי הפוליטיקה. לא כל אמן רוצה לעבוד בתוך הקהילה ולעסוק בנושאים פוליטיים - ואני מקבל את זה. זו גישה מאוד אנגלו-סקסית לדעתי, למצוא לאמנות או פונקציה כלכלית או פונקציה חברתית. כך זה בארה"ב וכך זה בבריטניה. מצד שני, חשוב שמוזיאונים יעשו מאמץ ליצור קשר עם הקהילה. התפקיד שלנו הוא למשוך אנשים לראות אמנות ולחנך אותם לאמנות, לא להפוך את האמנות לעבודה סוציאלית."

מנופים בכל מקום

" איך המוזיאון השפיע על העיר?

"בבילבאו למוזיאון גוגנהיים היתה השפעה מרחיקת לכת, כי לפני כן לא היה בעיר שום דבר בקנה מידה כזה. בליברפול, עם כל הבעיות שלה, כמובן שנדרשה פעולה משולבת כדי להוציא את העיר ממצבה ומהדימוי שלה. אבל ההצלחה של התחדשות עירונית היא חרב פיפיות - מוכיח זאת יותר מכל הטייט מודרן. הבניין ממוקם בתוך תחנת כוח באיזור הרציפים העני של לונדון - האוכלוסייה המקומית, שהמוזיאון כביכול אמור היה לחזק, מוצאת עצמה עכשיו מוקפת בבתי קפה אופנתיים ויקרים, עם שכר דירה גבוה ובסופו של דבר היא תאלץ לעזוב בגלל האטרקטיביות הנדל"נית שנוצרה בעקבות הנוכחות של המוזיאון. עכשיו מנהל מחלקת החינוך שלנו בליברפול עבר ללונדון כדי לפתח את הסוגיות של חינוך ועבודה עם הקהילה ועם בתי ספר. זה נכון שבלונדון יש הרבה יותר לחץ - כל אמן צעיר שתציג, ישאלו אותך 'למה לא זה?' ו'למה לא ההוא?', אותנו פחות מחפשים בזכוכית מגדלת - מעמד פריפריאלי נותן לך חופש לבדוק דברים, בלי לחצים. אנחנו מראים הרבה אמנים צעירים שהטייטים בלונדון לא יכולים להרשות לעצמם כי מוטלת עליהם החובה להציג שוברי-קופות. בלונדון התפיסה של המבקר בתערוכה היא של צרכן - אתה צריך להפציץ בתערוכות ראוותניות. הטייט מודרן מושך 4 מיליון מבקרים בשנה בגלל המבנה - זה אתר תיירות יותר ממוזיאון. אצלנו בליברפול החטיבה החינוכית יותר מעורבת - יש לנו 600,000 מבקרים בשנה ומדי שנה המספרים עולים. הביקור באוסף הקבוע שמוצג אצלנו הוא בחינם והתערוכות המתחלפות הן בתשלום. אנחנו כל פעם מחדש צריכים לחשוב מה יביא אנשים - לא מדובר בעיר של 8 מיליון תושבים ומיליוני תיירים מדי שנה שלהם טעם מתוחכם ודרישות, שיכולים להוות ליבה שתבוא לכל תערוכה.

"יש הרבה מאוד שינויים חיוביים היום בליברפול מאז שהמוזיאון נפתח בעיר - לא סתם היא נבחרה כבירת התרבות של אירופה. יש לעיר אנרגיה מיוחדת, יש תחושה היום שקורה בה משהו - היא גברה על ערים כמו קרדיף, ניוקאסל, אוקספורד. זה נובע גם מהעובדה שהאוכלוסייה המקומית היתה מאוד מעורבת במאמץ להביא לבחירתה לבירת התרבות. היום יש כבר שינוי אמיתי ולא מדובר רק בבועה של סובסידיות ומענקים של הממשלה והאיחוד האירופי - היום כל מרכז העיר הוא אתר בנייה אחד גדול. יש לך מנופים בכל מקום. העיר מתחדשת ומשתנה - נכנסות השקעות פרטיות וגם איזור המרכז הישן הוכרז ב-2004, שנה לאחר תל אביב, כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, על הבניינים המיוחדים שלו מהמאה ה-19".

בפגישה עם גרוננברג, גרמני נעים סבר, קשה להבין את הקשר לעיר הסגרירית וקשת העורף. "בעיר הזו יש פעילות מיוחדת ותזזיתית - אתה מרגיש שדברים קורים. אני מאוד אוהב אותה, מאז 1999 יש ביאנלה לאמנות בליברפול, שמארגן אספן שמשפחתו במקור מהעיר. יש מוסדות של אמנות עכשווית ואמנות דיגיטלית, וגם גלריות שנותרו כפי שהיו בתור הזהב של העיר במאה ה-19. האנשים מאוד יזמיים למרות המצב הבעייתי לעתים בעיר."

גרוננברג הוא בסך הכל המנהל השלישי של המוזיאון - אחרי שלמד בלונדון, עבד בארה"ב ובשוויצריה, הוא הגיע למחלקת הרכישות של גלריית טייט בלונדון, וכשהתפנתה המשרה למנהל המוזיאון בליברפול הוא נבחר לתפקיד. "אני זוכר שבתור סטודנט בלונדון הלכתי לפתיחה של טייט ליברפול ב-1988", הוא מספר, "זה נחשב לאיזור שאין בו כסף ושקשה לאסוף בו תרומות - כשהמוזיאון נפתח היתה מחאה שהממשלה מוציאה כסף על מוזיאון במקום על דיור. אז עברנו את המכשול הזה מאז - היום יש הרבה כבוד ושיתוף פעולה עם התושבים ועם הקהילה העסקית המקומית. גם שוכחים שמחוז צ'שייר השכן לעיר הוא אחד המחוזות העשירים בבריטניה - האוכלוסייה שם עשתה את הונה מהמסחר הענף של המאה ה-19 - אלה בני העיר שנסוגו ממנה עם ההידרדרות שלה, אנחנו מערבים אותם מחדש - קל יותר להרים היום תרומות למוזיאון."

" אז העיר לא נולדה מחדש בעזרת המוזיאון.

"היא התגלתה מחדש. מותג כמו טייט מחזק אותה. כל המעלות של ליברפול נעלמו במסך של סטריאוטיפים - היא הפכה לשק חבטות בתרבות הבריטית - שפמים, כדורגלנים סתומים, גנבים קטנים. אני חושב שזה בגלל שיותר מכל ליברפול הזכירה לאנשים את אובדן האימפריה, וזו עדיין נקודה חשובה בחברה הבריטית. סר הנרי טייט בעצמו היה סוחר סוכר מליברפול - זו היתה העיר השנייה בחשיבותה ובגודלה במאה ה-19. רוב הסחורות נכנסו ממנה לבריטניה - על החוף של הים האירי, הרציפים ובניניי הענק עדיין ניצבים כעדות לפאר ולעוצמה שהיו פעם נחלת העיר - זה מזכיר לאנשים יותר מדי את אובדן האימפריה."

חזרתו של הסקס-אפיל

" בריטניה היא מקרה מיוחד שבו האמנות ממש הפכה לחלק מהאופי הלאומי.

"במקביל לאותה תקופה שהטייט בליברפול נפתח, התחילה התופעה של ה- YBA, אמנים בריטיים צעירים כמו טרייסי אמין, רייצ'ל וייטריד ודמיאן הירסט. היום יש שוק אמנות מטורף בלונדון - הגלריות הגדולות מארה"ב, כמו גוגוזיאן, מחזיקות סניפים בעיר. יש אספנים חדשים שלא יודעים הרבה, ויש הרבה אספנים אמריקאיים ואירופאים שמעורבים בשוק האמנות בלונדון. אני חושב שגם פרס טרנר, שהוא היום פרס האמנות החשוב בעולם אולי, תרם רבות לפופולריזציה של האמנות בבריטניה - גם אם לועגים לזה בטבלואידים, זה עדיין נושא. בכל פעם שמתפרסמת רשימת המועמדים הסופיים לפרס כל כלי התקשורת מתייחסים לזה. האמנות הבריטית בשנות ה-90' הפכה יותר ויזואלית והפכה סקסית. היא חזרה למקום שהיה לה בתרבות הבריטית בשנות ה-60', אז לאמנות היה סקס-אפיל בבריטניה - היא ניצבה יחד עם פרסום, תיאטרון, קולנוע, עיצוב, עיצוב אופנה ומוסיקה."

" טייט ליברפול נע בין שני קטבים - מצד אחד הוא יוזמה שהוצנחה מלמעלה, ומצד שני הוא הפך למרכז תרבות מקומי.

"אנחנו חולקים יחד עם יתר מוזיאוני טייט את האוסף ומציגים לרוב אמנות מהמאה ה-20. מאז הקמת המוזיאון ניסינו לעשות תערוכות טובות, ולא הצגנו סוג מסויים של אמנות בגלל שהיא עוסקת בנושאים מקומיים - מצד שני זה יכול להיות מאוד פטרוני לבוא לאוכלוסייה המקומית ולהטיף לה: 'זה אמנות, זה לא'. אני מאמין גדול שאתה יכול להציג אמנות שהיא בה בעת רלוונטית למקום ושהיא תהיה אמנות טובה - עשינו לא מזמן תערוכה על שופינג, שזו ממש מחלה אנגלית. בין השאר הציג אמן סקנדינבי סופרמרקט, עם מוצרים ומבצעים, אבל אי אפשר היה לקנות כלום - סופרמרקט מושלם. זו היתה תערוכה שהגיעו אליה הרבה מאוד מבקרים - כי היא נגעה בתופעה בריטית מאוד - שיגעון הקניות הבריטי הוא שהציל את הכלכלה המקומית ב-2001. אבל התערוכה גם שיקפה את השינויים שעוברת העיר, עם הלידה שלה מחדש. אני מאוד שמח לראות במוזיאון כיתות של תלמידים עוברות בין האולמות. מצד שני, אני לא מפחד מפרובוקציות - בדצמבר אנחנו מציגים תערוכה של האחים צ'פמן שמתעסקים באלימות ובמיניות בצורה בלתי מתפשרת. כך שלפעמים זה חסר - חבל שלא הייתה שערורייה על כלום עדיין." "