"אני שכירה של השפה"

סיון בסקין חיה וכותבת בחרוזים: ביום היא עובדת כמנתחת מערכות בבנק הפועלים, וביתר הזמן היא אחת המשוררות הצעירות הבולטות היום בישראל. למרות, ואולי בגלל, שעברית היא רק השפה הרביעית שלמדה, והמשורר האהוב עליה הוא קאטולוס

"...תמיד הייתי נטע

זר אצלך בקריות, בין צופי הכבלים"

(מתוך: 'כעבור שש שנים')

"לאנשים בני שלושים אין ביוגרפיה ולא יכולה להיות - מה כבר הם הספיקו לעשות?", כך אומרת על עצמה המשוררת סיון בסקין, ילידת 1976, שספר שיריה 'יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה' ראה אור לאחרונה בהוצאת 'אחוזת בית'. "אני לא טובה בלנאום פרוזה - אני מסתדרת כשצריך לענות על שאלות", היא מתנצלת, "למדתי לקרוא בגיל שלוש. רשמית אני אומר שמגיל שמונה אני כותבת אבל סביר להניח שעוד קודם התקשקש לי משהו מחורז. תמיד התעסקתי בחרוזים. בגיל 14 הגעתי לישראל. עברית היא השפה הרביעית שלי - קדמו לה רוסית, ליטאית ואנגלית. את השירים הראשונים שלי כתבתי ברוסית. היא מציינת כשלושת ההשפעות הגדולות ביותר עליה כמשוררת את מרינה צווטאיבה, יוסף ברודסקי וקאטולוס המשורר הרומאי בן המאה הראשונה לפנה"ס. "הוא היה משורר לירי עדין עם ג'ורה מטורפת. יש לו שירים פוליטיים מהז'אנר של הג'ורה שהוא כתב נגד יוליוס קיסר. קיסר הבין שהמניאק הזה לכלך עליו למאות ואלפי שנים קדימה. אלה מאיתנו שקוראים שירה, עד היום, אחרי 2,000 שנה, רואים את קיסר דרך העיניים של קאטולוס - זה כוח אדיר".

"כשתעברו לאירו -

אני מתכוונת, כשתעברו לאירו סופית,

כשתיפרדו מהדויטשמרק, מהפרנק, מהגילדן,

מכל הכסף הבזוי הזה שהמציאו אבותינו סוחרי הפרוות,

אבותינו בעלי בתי המרזח,

וגרוע מכל - אבותינו המלווים בריבית,

מכל הכסף המנוול הזה, שרק בזכותו

הצלחתם לעבור בשלום את המהפכה התעשייתית,

מכל הכסף הארור הזה, בו שילמתם

לבתי המלאכה לגיליוטינות,

ליצרני גז החרדל"

(מתוך: 'Leaving Europe (הרפורמה המוניטרית)')

בסקין מתפרנסת כמנתחת מערכות של חדר העסקות העתידיות במט"ח בבנק הפועלים. "אני לא חפה מפחדים של מהגרים - צריך מקצוע אז הלכתי ללמוד כלכלה בטכניון. אני ובעלי - מהנדס חשמל ורקדן - מנהלים חיים כפולים של בוגרי טכניון שהתחרעו על אמנות. אבל האמת היא שאני לא הופכת בערב ממנתחת מערכות קרה ומחושבת לבוהמיינית - מבחינת נושאים, אני לא כותבת על המשבר האחרון בחדר העסקות, זו לא ההשראה שלי, אבל אני כן משתמשת בדברים שאני שומעת או שקורים לי בעבודה, כמו השיר 'רוטשילד' למשל".

"והנה מתה רביקוביץ,

סגרה בשקט את הדלת

לשקר מנהרות התכלת,

סגרה את החיים - כמו קובץ

על המסך. נמלאתי פחד

מהסיכון שבמקצוע -

לרצות להיעלם בלוע

ארי, דרקון, כדור, קדחת -

לא, לא אני! אני בוחרת

להיות לגוף ולא לרוח:

לא גביע בדולח לאירוח -

קלחת יומיומית מחרס"

(מתוך: 'הגנה עצמית')

* הרבה 'אני' בשירה לרוב מביא איתו רחמים עצמיים. איך את מתחמקת מהסכנה הזאת?

"זה אני לירי שקרוב אלי. אני פשוט לא מרחמת על עצמי. לשים בשיר דבר שלא קיים בחיים הפיזיים שלך זה בסדר, מה שלא נמצא בחיי הרגש שלך, אין לו מקום בשירה שלך. אחרת זה יהיה שקר, לא שיר. אפילו שכמובן זה לא נכון להפריד בין הפיזי לרגשי".

* ובאיזה מצב נפשי צריך להיות כדי לכתוב שיר? את מזכירה בשיר את רביקוביץ שסבלה מדיכאון, אבל יש תחושה שהשירים שלך נכתבו באופוריה.

"אני לא נמצאת טכנית במצבים נפשיים גבוליים. אני משתדלת להתלהב כל הזמן - אני רוצה לכתוב מתוך מקום נלהב של תיאבון לחיים. להכניס אהבה אמיתית שנמצאת בחיי לשיר, זה מקום מאוד רגיש. אמנם הנושא של השירים לא היווה קריטריון לפרקי הספר, אבל שירי האהבה כן מרוכזים במדור של הרוקנ'רול. את השיר 'בלדת ברים עצובה' כתבתי מתוך התבוננות בבחור ובחורה - הפכתי את זה לשיר קברט מאוד פארודי. חמלה תופסת מקום ענק בשירה שלי. השירה שלי ספוגה באהבת אדם. אני מאוד אוהבת את הדמויות שלי - כשאני נותנת עצה לנזיר מתחיל ואומרת לו "אם נגזר עליך לחיות במנזר/ כי הפסדת את כל הירושה לאח/ הבכור, או עצבנת את הרס"ר - / נסה להפוך לעוזר טבח", מאוד איכפת לי מה יקרה לו שם ואיך הוא יוכל להנעים את השהייה שלו שם במנזר".

* ספר השירים בנוי לפי ז'אנרים מוסיקליים: רוקנ'רול, בלוז, קונצ'רטי, שירי עם, מוזיקה קאמרית וקברט - למה בעצם?

"יצא ששירי האהבה מצאו עצמם במדור הרוקנ'רול. למעט מדור 'שירי עם' שעוסק ביהודים ובישראל, הנושאים לא שיחקו תפקיד. אני מדמיינת איך רוקדים לצלילי השירים. אני מושפעת משירה מושרת. אני משתמשת הרבה בחרוז ומשקל - אתה לא שואל את אהוד בנאי למה הוא כותב שיר בחרוזים. אנחנו צריכים ללמוד מכותבי השירה המושרת. עברית מועדת לחרוזים כי יש לה מבנה מאוד קשיח - זה מאתגר לצאת מהמקום הסטטיסטי של חריזה שיש סך כל הקומבינציות האפשריות. אני אוהבת רוקנ'רול, ג'ז וקלאסי - כבר עבר די כדי שהם יסומנו על ידי פרספקטיבת הזמן והזבל נשכח".

* את באמת מאמינה שמה שטוב נשאר? זו תפיסה א-היסטורית, כאילו אין הקשר של התאמה לאידיאלים של התקופה, אופנות, גבולות של שיח.

"במידה רבה אני רואה שכן - מה שטוב נשאר. אם תחשוב על מוסיקה מהמאה ה-19, אתה תיזכר בדברים הטובים. גם אז, כמו היום, 95% מהדברים היו זבל, אבל הם נשכחו. מכאן האשלייה שאז היה טוב יותר. שיר אמיתי וטוב, אין לו תאריך תפוגת תוקף - גם בלי ההקשר הוא ימשיך לחיות איתנו. קח את ורדי לדוגמא - יש לו גם הקשר היסטורי כמובן. הוא היה כוכב בקרב ההמונים. היו גראפיטיז עם שמו כי הוא היה היוצר של איחוד איטליה ותקופת גאריבלדי, כך שבמידה רבה נכון שוורדי איתנו היום, כי יש את איטליה, אבל גם איטליה לא נמחקה מהמפה כי יש את ורדי".

* בגיליון האחרון של כתב העת 'הו!' התפרסם מדור גדול המוקדש למרינה צווטאייבה, אותו בחרת, תירגמת, ערכת וביארת. מאוחר יותר השנה יראה אור ספרה של צווטאיבה 'סיפורה של סוניצ'קה' - רומן שאת מתרגמת.

"אני מאמינה בנדיבות. בנתינה - אני שמחה שאני לא תלויה בתרגום לפרנסתי. אני נותנת את השירים האלה במתנה לקוראים כי אני לא מסוגלת לשמור אותם לעצמי. הקירבה שלי לצווטאיבה היא בטמפרמנט - אלה יצירות מופת. זה אתגר בכלל לא קל. מבחינתי לתרגם אותה זה הדבר הנכון לעשות. הדרך שאני מכירה לתרגם היא להיכנס לנעליים של הסופר המקורי ולהפוך אליו לכמה זמן שצריך. אני נכנסת לראש וכותבת לגמרי מחדש בעברית - כאילו הוא חי איתנו כסופר או משורר ישראלי כאן בתל אביב".

* הספר מסתיים במחווה לאדגר אלן פו.

"השיר האחרון, 'מסיבת רווקות', מסתיים במשפט 'Nevermore, אמר העורב'. מחוות אני מאוד אוהבת - זה חלק ממנגנון החשיבה שלי. אדגר אלן פו מתבשל אצלי עם עוד דברים".

* ומה היחס שלך למשחקי מלים כמו 'אדגר אלן פה'?

"לא מצחיקים אותי בכלל. כדי לצחוק ממשחקי מלים צריך ממש להיות מסטול. אבל יש לי שיר חדש עם משחק מלים שהוא גם מחווה לפו, הוא נקרא 'לא פחות ולא יותר אנבל לי'. הוא מתחיל במשפט 'אנבל לי את פי'. אני אוהבת להשתמש בשפה כולה - בגבוה ונמוך, עכשווי והיסטורי, איזוטרי ויומיומי. השפה כולה משמשת אותי - אני שכירה שלה, לא להיפך. זה נכון שגם אני וגם הקורא מודעים לאפקט שזו מלה גבוהה או זו מלה ארכאית - אבל אני מאמינה באחדות השפה".

* מצד אחד יש תחושה של שליטה בשירים - הם מעוצבים ומדויקים, אבל מה קורה כשאת משתמשת במטבעות לשון כמו 'רק דגים מתים שוחים עם הזרם' בשיר הנושא של הספר, או בקלישאות או אמרות שגורות במקומות אחרים - האם יש תפקיד ליופי בבחירות האלה?

"'רק דגים מתים שוחים עם הזרם' זה ציטוט ששמעתי משולמית אלוני - בעיני זה נורא יפה. חשוב לי ששיר יהיה יפה, לאו דווקא מבחינה הרמונית. אין לי מטרה לכתוב בשלמות מבנית של סונטות - עובדה שאני לא עושה את זה. אבל אני מכילה על הכל את אותם קריטריונים של דרישה ליופי. אני בכלל לא יודעת להגדיר את הקריטריונים האלה, אבל אני יודעת לזהות".

* איך את כותבת שיר? התחושה היא שהנושא מאוד ברור בכל שיר: פרידה, הערה אירונית על חתונות, משל. אבל תוך כדי קריאה נדמה שהשיר נכתב באופן אסוציאטיבי - מחרוז לחרוז.

"אני כותבת במידה רבה באופן אסוציאטיבי. אני כותבת לפי מצלול - זה מאפשר לי לגלות את האפשרויות שלי בעקבות חרוזים או שטויות כאלה. מה זה חרוז? מפגש בין שני דברים לא צפויים. מה אתה יכול לעשות ממפגש בין שני דברים שבשום מצב חוץ ממפגש פונטי לא היו נפגשים? כך אנחנו אומרים בפה מלא מה שלא ידענו שאנחנו רוצים להגיד. אני מאמינה בלעבוד על פי שמיעה - מתוך הקשבה לשפה. משום מה רואים בחרוז ומשקל מגבלות - אבל בעיני אלה פתחים נפלאים לעוד אפשרויות. זה פותח יותר אפשרויות ולא פחות".

* איך את כותבת?

"אני חיה בתחושה של הישפכות מעל גדותיי. אני כותבת הרבה - בדרך כלל מגיע לי גרעין של גרעין של רעיון נקודתי, נושא, חרוז או קצב. רוב השירים נכתבו בכמה ימים כי אני מסתובבת עם זה וכשאני מצליחה לפנות זמן אני כותבת על הצד הריק של דף זבל מהמדפסת - הנייר עוד מסתובב איתי בתיק עד שאני מלטשת ומסדרת את השיר סופית - אני לא יכולה לראות דף שיש לו צד חלק שלם, נזרק".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988