ילד כותב בתוך דלי

בסרטו החדש, ממשיך טוד סולונדז האמריקאי ("אושר", "אגדות וסיפורים") לבסס את מעמדו כבמאי מקולל. את "פאלינדרום" אף חברת הפקה לא רצתה להפיק ובסופו של דבר השקיע סולונדז מחסכונותיו כדי לעשות את הסרט. מיותר להגיד שבארה"ב הסרט היה כישלון מסחרי. עם זאת, לאחר צפייה ב"פאלינדרום", אי אפשר שלא להתוודע לכך שטוד סולונדז הוא אחד הבמאים המרתקים והנועזים שעובדים היום בקולנוע האמריקאי.

סולונדז מצליח לעשות סרטים מטרידים, בהם נשמר מתח מתמיד ביחס של הצופה אל הדמויות. אנו מרגישים כלפיהן בו זמנית אהדה ורתיעה, רחמים ובוז. המורכבות הרגשית והמוסרית הזאת הופכת את סרטיו לקשים לעיכול, ו"פאלינדרום" מאתגר ומטריד, אך גם מרתק ומעורר מחשבה.

הסרט מספר על אביבה, נערה בת 13 שכל רצונה הוא להיות אימא. כדי לזרז את ההליכים היא משכנעת את השכן להכניס אותה להריון. לאחר הסתבכויות נוספות בורחת אביבה מביתה ויוצאת למסע בחיפוש אחר מקום חם ואוהב שידע לקבל אותה. סולונדז החליט ללהק לתפקיד של אביבה שבע שחקניות שונות ושחקן אחד. לאורך הסרט מתחלפים השחקנים המגלמים את הילדה היהודייה מניו ג'רזי, וזאת ללא שום הצדקה עלילתית. מגלמות אותה שחקניות ממוצאים שונים, גילאים שונים ומבנים פיזיים שונים. בנוסף מגלם אותה גם נער במהלך סצנה קצרצרה.

"פאלינדרום" הוא המונח המתאר משפט (או מילה) שניתן לקרוא מימין לשמאל ומשמאל לימין כשהוא נותר זהה לעצמו מבחינת סדר האותיות. לדוגמא: "ילד כותב בתוך דלי". הסרט מעלה דיון על הקשר בין גוף וזהות ואת השאלה האם, כמו במשפטים הפלינדרומיים, לא משנה איך נסתכל על עצמנו, ביסודנו אנחנו נשארים אותו הדבר.

"פאלינדרום" הוא סרט פיקרסקי. זאת אומרת, כמו סיפור דון קישוט, זהו סרט בו הדמות מקיימת מסע אך לא עוברת תהליך חניכה, למידה או התבגרות, אלא עוברת סדרה של הרפתקאות ונופלת שוב ושוב מבלי להיפצע, מבלי לאבד את תמימותה ומבלי ללמוד לקחים. הסרט מוקדש לדון ווינר ומתחיל בטקס הלוויה שלה. דון ווינר היא הדמות פיקטיבית, גיבורת סרטו השני של סולונדז "ברוכים הבאים לבית הבובות" מ-1994. השחקן שגילם את האח של דון בסרט הקודם, חוזר ומגלם בסרט זה את אותה הדמות.

"פאלינדרום" הוא סרט מאוד אישי של סולונדז ולכן מאכזב שאין בדי.וי.די אף תוספת שתאפשר הבנה עמוקה יותר של כוונות הבמאי והמניעים שלו לעשיית הסרט. בראיון שנתן סולונדז לאתר האינטרנט MOVIEHOLE, הסביר שהרעיון לליהוק שחקניות שונות שיגלמו דמות אחת נולד לאחר שצופים רבים שהזדהו עם דון ווינר מ"ברוכים הבאים לבית הבובות" פנו אליו ואמרו לו "אני דון ווינר". סולונדז הבין שצופים מסוגלים להזדהות עם דמות ללא קשר לגיל, מוצא או מין. ב"פאלינדרום" השחקנים השונים שמגלמים את אביבה למעשה עושים זאת מתוך הזדהות עמה. הם כולם אביבה, וכך ככל הנראה גם סולונדז.

להעביר את הזמן

"כשהאמת משקרת", אטום אגויאן, קנדה, 2005.

סרטיו של אטום אגויאן ("אקזוטיקה", "המתיקות שאחרי") בולטים בזכות היכולת של הבמאי להעמיק בפסיכולוגיה של הדמויות שלו ולחדור עמוק אל תוך הנפש שלהן, אל המקומות הכי כואבים והכי סודיים. עם זאת, כשניגש לעשות את "כשהאמת משקרת" רצה אגויאן לעשות סרט מתח אפל קלאסי, בסגנון שיהיה נגיש לקהל הרחב. התוצאה בעיני רבים מביכה ולא שווה צפייה, אך למעשה לא הכל אבוד בסרטו הבינוני, אך המהנה של אגויאן.

העלילה מספרת על קארן, עיתונאית באמריקה של שנות ה-70 שכותבת ספר ביוגרפי על וינס (קולין פירת), קומיקאי מפורסם שהיה בשיאו בשנות ה-50. דרך התחקיר מגיעה קארן להתעניין במקרה רצח לא פתור שקשור באיזשהו אופן לקומיקאי ולשותפו דאז בעולם הבידור, לני (קווין בייקון). תפניות עלילתיות רבות, סצנות ארוטיות, מוזיקה חזקה וסגנון קולנועי של אמן שיודע את המלאכה, עוזרים להתגבר על השטחיות, הליהוק המפוספס והתסריט התמוה.

מייקל קרטיז, הבמאי של "קזבלנקה", אמר פעם שזה לא משנה שהתסריטים בסרטים שלו לא הגיוניים, כי הוא מביים אותם מהר והקהל לא שם לב. ניסיונו של אגויאן לתקשר עם קהל רחב יותר נחל כישלון בקופות הקולנוע. עם זאת, "כשהאמת משקרת" עובד לא רע בדי.וי.די, ולמרות חסרונותיו הוא מצליח להעביר את הזמן.