בשביל הכיף

שביל ישראל, 940 ק"מ המשתרעים מבית אוסישקין שבקיבוץ דן בצפון ועד נקודה בין מלון הנסיכה ומסוף טאבה בדרום, ובדרך עובר בנופים שונים באתרים קדושים לדתות שונות וליד יישובים יהודיים, מוסלמיים, דרוזיים ונוצריים. הפך לאחרונה לבון-טון של מיטיבי הלכת, ולא רק שלהם. יש העוקבים אחר הסימון המדורג לבן-כחול-כתום ברצף, מהלך 60-40 יום, תלוי בקצב ההליכה, ויש המטיילים למקוטעין מדי שבוע, חודש או יותר. צועדים מצפון לדרום או להפך, ויש גם מי שמטייל בלי סדר, ומתאים את הנוף והפריחה לעונות השנה.

שמעון לב, צלם "מסע אחר", מנהל זה כשנתיים יומן מסע מצולם של שביל ישראל במגזין "מסע ישראלי", ובו, מדי חודשיים, הוא מטייל ומצלם קטע בן יומיים. "הפרויקט הוא פרופיל של השביל וההולכים בו, שמתקבל גם כמין פרופיל של המדינה: נופים, תרבות, הסטוריה, ביקורת ואנשים; שביל ישראל שמבטא את הישראליות שבו". אפילו לב, שהלך וצילם הרבה בעולם במסגרת עיסוקו ונטיות לבו, מתפעל. "מדובר בהנאה צרופה. כשהצעתי ל'מסע אחר' את הפרויקט, תיארתי לי שיהיה כיף, ולא תיארתי לי עד כמה. למרות שבסטנדרטים עולמיים הוא לא נחשב שביל ארוך, לעומת שבילים של 3000 מייל ויותר כמו שביל האפלאצ'ים בארצות-הברית, למשל. היתרונות הם הנוף המשתנה של ישראל, וההסתכלות האחרת שאתה מקבל, אפילו על מקומות מוכרים".

מתאים גם לעסוקים

הרעיון של שביל ישראל הועלה על-ידי אברהם טמיר ז"ל, עיתונאי "דבר לילדים" שצעד את שביל האפלאצ'ים, ובגיל 78 ביקש את השביל ליום-הולדתו השמונים. טמיר זכה לראות את הקטע הראשון מסומן, אבל חלפו עשר שנים עד שהוסכם על התוואי והושגו האישורים הדרושים, ובשנת 1995 חנך הנשיא עזר ויצמן את השביל. "נעשו כמה שינויים במהלך השנים: התוואי שהיה במקור 850 ק"מ הוארך, והוזז מערבה. גם כדי למנוע קטיעתו על-ידי גדר ההפרדה, גם כדי לכלול שטח רחב יותר מחוף הים, וגם בגלל כביש חוצה ישראל, שגם גנב לנו את השם: במקור היה השביל אמור להיקרא שביל חוצה ישראל", אומר דני גספר, איש החברה להגנת הטבע, אשר מרכז את הוועדה לשבילי ישראל, שבראשה עומד אורי דביר.

פעם בשבועיים מתקיים במשרדי החברה להגנת הטבע תדרוך להולכים. "כרגע נמצאים בשטח למעלה מ-150 הרכבים שהולכים את השביל ברצף, מבודד ועד עשירייה", אומר גספר. "סטטיסטית, מכל עשרה שמכריזים על התחלת צעידה רק ארבעה מסיימים. השאר נושרים בגלל יבלות, שברי-הליכה ועוד. הגילאים משתנים. מנערה שצעדה עם אביה ברצף כטיול בת-מצווה, ועד בן 62 שצעד אותו כבר פעמיים. יש מישהו שקנה חמור בדרך, ואחר שהתחיל את המסע עם שני גמלים עד שאחד התמרד וחזר הביתה".

משה רונן, לשעבר מנכ"ל דפי זהב, מקדיש לעצמו שנת חופשה מדי כמה שנים אינטנסיביות של ניהול. את השנה הנוכחית הוא מקדיש, בין השאר, לפרויקט שביל ישראל, לפי שני עקרונות: הוא צועד מדי שבוע, באמצע השבוע, יום או יומיים, ובכל פעם עם חבר אחד אחר. "זה מחייב להתחשב בלוחות-הזמנים של השותפים למסע, שנשלפים ממקום העבודה, ביכולת שלהם בבחירת דרגת הקושי של המסלול, ובהעדפות שלהם. יש לי הערכות ושיבוץ של חודשיים קדימה. החברים מגיעים ממקומות עבודה מהעבר הקרוב והרחוק, מתקופת השירות הצבאי, שכנים, בני-משפחה. אני עובר איתם עונות שונות, שקיעות, זריחות, מתקרב אליהם דרך ההתקרבות לארץ. שום ארוחת צהריים משותפת לא הייתה יכולה להדק את הקשרים ככה עם האנשים שהייתה לי הזכות ללכת איתם". ומותר לדבר גם על פטריוטיות. רונן: "כשהלכתי בדרום הר חברון עם חבר שלי, דודו הרמתי, שהלך טרקים בכל העולם, הוא אמר לי: ראיתי נופים מדהימים מזה, אבל זה הנוף שלנו".

העובדה שזה כאן, בארצנו הקטנטונת, מאפשרת לחברים ולבני-משפחה לפגוש את ההולכים באמצע הדרך, והופכת את השביל לזמין גם לאנשים עסוקים. "אפשר להחליט בשישי בערב שבבוקר הולכים לטייל, לא צריך היערכות, לא צריך מדריך, אפשר להיות ספונטנים", אומרים אילן ואורית חורש, שניהם אל"מ במיל', בשנות ה-50 לחייהם, היא סמנכ"לית בבנק אוצר החייל והוא בכיר-לשעבר ב"פלאפון" והיום עצמאי בתחום התקשורת. משה רונן הזמין אותו להצטרף לטייל קטע בשביל, ומאז נדבק בחיידק.

בכל פעם ההרכב משתנה: פעם בשניים, פעם בקבוצת חברים, או בהרכב של גברים בלבד, עם מ"פים לשעבר בגדוד 50. הם לא הולכים לפי סדר מסוים, אלא בוחרים מסלול מתוך ספרו של צבי גילת "בשביל ישראל", ומשתדלים לבחור אופטימלית לעונה: הפריחה המרהיבה ביותר, האוויר הצלול ביותר והנוף היפה ביותר. "זה מזכיר את הטיולים של התנועה, זה נקי ונטול פלצנות. זה לא כמו טיול 4X4 ברכב ממוזג, או אפילו טיולי אופניים עם הבגדים והציוד. יש פה חברותא, אפשר לדבר בדרך, להיעצר על-יד פרח, מחכים זה לזה. זה נותן שליטה אחרת לגמרי בשטח. לומדים טופוגרפיה כשעומדים על גבעה ליד מודיעין וצופים על כל שפלת החוף. מבינים את כל סיפור שער הגיא ודרך בורמה, וכל היישובים מתיישבים במקום. יש פה אדרנלין, כושר גופני, וסוג של מוטיבציה ושאפתנות: כובשים עוד קטע ועוד קטע, בשאיפה לכסות בסופו של דבר את כל השביל, אבל לא באובססיביות, אלא בנעימים".

שינוי בתרבות ההליכה

לפני שלוש שנים ביקש בנה בן ה-12 של תמר אבני טיול בר-מצווה: לא לדיסנילנד, אלא לשביל ישראל. מאז הצטרפו ההורים, ועוד חברים על טפם והוריהם, והם מטיילים בחבורה שטווח הגילאים שבה נע היום בין 7 ל-82. "לא היה לנו רקע קודם, אנחנו לא משפחה של מיטיבי-לכת, אבל אמרנו: "יאללה, הולכים"," אומרת אבני. הם משתדלים ללכת לפי הסדר, מצפון לדרום, ומדי חודש בערך מגיעים לנקודה שבה סיימו לאחרונה, וממשיכים. בקטעים קשים מתגמשים ומתפצלים, המבוגרים והילדים הקטנים נוסעים חלק מהדרך, והשאר, כולל בנה בן התשע של אבני, הולכים את הכול. "הדבר הכי חזק מבחינתי, זו החוויה המשפחתית, שאין שום הזדמנות אחרת לעשות אותה", אומרת אבני. "יש פה מסע עם הילדים, שהוא לא מסע של פינוקים, אלא דרך מתמשכת, שיש בה קטעים משעממים, קטעים שקר וקטעים שחם וקטעים שקשה, והמון חוויות מדהימות. זה מסע של זמן, שנותן תחושה מקבילה לחיים".

לדברי דני גספר, קבוצות ראשונות של תיירים וצליינים כבר הולכות את השביל או חלקים ממנו. "אנחנו מקווים שבעתיד יהיו רבים יותר. יש הרבה טרקרים באירופה שמשוועים לבוא לכאן". תוכניות נוספות לעתיד הן מציאת מימון להקמת מקומות לינה ואירוח לאורך השביל, וסימון שביל ישראל לאופניים.

שביל ישראל מסמן גם שינוי בתרבות ההליכה בישראל. "מתחיל להתפתח קטע מקצועי של הליכה", אומר שמעון לב. "בפורום שבאתר hike.co.il, שבמקור עסק בשביל האפלאצ'ים, התפתח הווי שלם סביב השביל: ציוד, ניווטים, איך מתאמנים ומתכוננים למסע, ומלאכי השביל - מושג ייחודי - אנשים שמתגוררים לאורך השביל ומסייעים לשביליסטים, בתשלום או שלא בתשלום: מארגנים להם לינה ומקלחת בדרך, מטמינים מים, עוזרים להגיע לנקודות מנותקות ועוד".

המטיילים בשביל מדברים על גילוי הארץ לצד הגילוי האישי. "ההליכה כל שבוע יוצרת סוג של התמכרות," אומר רונן. "בדרך נחשפים לשבילים אחרים שחוצים וחותכים את שביל ישראל, או שרואים מתצפית. ברור לי שעכשיו לא אחדל מלכת. אחרי האלף קילומטרים האלה, אני בטוח שאעשה עוד אלפים". "