"יש אנשים שהיו פורשים. אני לא, אני אוהב לבנות חברות"

ישראל מזין, 46, הוא מנכ"ל ויו"ר חברת OpTier, המספקת פתרונות לניהול יעיל בזמן אמת של מערכות מידע ומשאבי מחשוב בארגונים. מזין היה אחד ממייסדיה של אופטיר שהוקמה ב-2002. לפני כן עמד בראש אמיקום, חברת השקעות וליווי חברות צעירות שהשקיעה בעיקר בחברות אינטרנט

הרמת המסך של ישראל מזין

ישראל מזין, 46, הוא מנכ"ל ויו"ר חברת OpTier, המספקת פתרונות לניהול יעיל בזמן אמת של מערכות מידע ומשאבי מחשוב בארגונים. מזין היה אחד ממייסדיה של אופטיר שהוקמה ב-2002. לפני כן עמד בראש אמיקום, חברת השקעות וליווי חברות צעירות שהשקיעה בעיקר בחברות אינטרנט. ב-1990 היה מייסד משותף של חברת התוכנה ממקו ושימש כמנכ"ל ויו"ר שלה, עד שנרכשה על ידי CA ב-1999 תמורת 550 מיליון דולר - האקזיט הגדול ביותר באותה תקופה. מזין נולד בתל-אביב ומתגורר בה גם היום. בצבא שירת בממר"מ והשכלתו הפורמלית היא קורסים שעשה בעת שירותו שם. נשוי 11 שנה לנורית, אמנית פסיפס, ואב לרועי בן ה-8.5 ולעידו בן ה-5.5.

* ישראל מזין, מכרת את ממקו בעסקה של יותר מחצי מיליארד דולר ל-CA ב-1999. לא חשבת לפרוש אחרי כן ולסרוג או לרקום?

"לא, אפילו לא פעם אחת. זה לא מתאים לי לנוח. יכולתי לטייל בחו"ל כמה שרציתי אבל ההיי טק הוא חלק מהחיים שלי. אני אוהב לראות איך התעשייה מתפתחת ואיך הכל מתקדם. אני מניח שיש אנשים שהיו פורשים, אבל אני - וכל מי שהיה סביבי בממקו - אוהבים את התעשייה. אני אוהב לבנות חברות. לא מצאתי את עצמי לוקח חופש של חודשיים או שלושה ולא עושה כלום, כל הזמן המשכתי לראות מה השוק עושה".

* אילו רגעים מרגשים זכורים לך מ-ממקו?

"הרבה, אבל אני חושב שאחת התקופות הכי מרגשות בחברה היו ימי הרוד שואו וההנפקה בנאסד"ק. במשך חודש שלם כל הצוות של החברה היה יחד, כולל 10 פגישות בכל יום עם משקיעים באירופה וארה"ב. אני זוכר במיוחד יום בו היינו בבוקר במילאנו, בצהריים בלונדון ובערב בסן פרנסיסקו. נכנסנו לנו למלון בארה"ב ונתתי שם את כרטיס האשראי שלי ומסתבר שחסמו אותו. בחברת האשראי החליטו שזה לא הגיוני להיות בשלוש מדינות באותו היום.

"זה באמת היה טירוף. היינו מסתובבים בלימוזינה בארה"ב בפגישות אינטנסיביות של שעות רבות, וראינו אני חושב יותר מ-100 גופים בתקופה הזו. אני זוכר במיוחד ביקור אצל מוסדי אירופי. תאמיני לי שאני לא זוכר היום באיזו מדינה זה היה, רק שזה היה בבניין בקומה ה-26. עמדתי שם מול המשקיע ומכרתי את החברה בפעם ה-80 בערך. פתאום נכנסת המזכירה שלו ואומרת לנו: 'תשמעו, גלאי העשן עובד, יש אזעקה כאילו פרצה אש'. הסתכלנו אחד על השני והמשכנו בפרזנטציה. חשבנו לתומנו שמדובר רק בניסוי. פתאום היא נכנסת שוב ואומרת לו: 'תשמע, אני יורדת, יש עשן'. חשבנו: 'מה, נפסיק עכשיו'? סירבנו בנימוס והמשכנו בפרזנטציה. פתאום התחיל להיכנס עשן מהמדרגות. ירדנו במהירות למטה וזו בדיוק הסיבה שאני זוכר את הקומה: לא היו מעליות, ירדנו 26 קומות ברגל במהירות. בסוף המשקיע הזה קנה מניות בהנפקה".

* איך הייתה התחושה כשהמניה עלתה בפתיחה?

"אני זוכר שכשההזמנות של המשקיעים התחילו לזרום שאלנו את עצמנו: למה זה רק בחיתום יתר של פי 2-פי 3? היינו רוצים יותר. החתמים הסבירו לנו שאם יהיה לנו יותר לא נוכל לתת לכל המשקיעים את הסחורה וזה לא יהיה טוב, והסבירו לנו שאפילו פי 2 זה המון. בסוף היה אצלנו חיתום יתר של פי 10 אני חושב.

"הגענו לנאסד"ק לראות את פתיחת המסחר והייתה אווירה מאוד חגיגית. הגעתי עם נורית רעייתי וכולם הגיעו עם הנשים והבעלים, והייתה התרגשות גדולה. הימרנו איך ייפתח המסחר. ההנפקה אמורה הייתה להיות ב-12-14 דולר למניה, זה היה הטווח שהציבו החתמים, ובסופו של דבר היא התקיימה ב-15 דולר. כשהמסחר נפתח ראינו פתאום שער של 18.5 דולר. קשה לתאר את ההתרגשות. אנחנו תמיד פרנואידים עד שרואים בפועל שהכל בסדר. כולם שם באו ללחוץ לנו את היד והחמיאו על ההנפקה המוצלחת".

* מה חשבת שתעשה כשתהיה גדול?

"תמיד נמשכתי אל השוק האמריקני, גם כשהייתי תלמיד בבית הספר. אני זוכר את עצמי בגיל תיכון, טרום ימי האינטרנט, קורא ספרים על מה שקורה מעבר לים. עניין אותי הקסם של חו"ל. לא חשבתי אז על כיוון של תכנות באופן ספציפי, הייתי רחוק מהתחום, אבל אמרתי לעצמי שצריך למכור בשוק הגדול כדי להצליח. אם תשאלי את ההורים שלי, הם יגידו לך שמאז שאני צעיר אני מדבר על זה שאני רוצה להקים משהו משלי, לבנות משהו שיצליח".

* כיצד הגעת לתחום של מחשבים?

"הייתי בנוער שוחר מדע. היינו הולכים לאוניברסיטה עם ערימות של כרטיסים ביד כי ככה היו מריצים אז תוכנה. לכרטיסים האלה גם היה סדר מסוים ואם הם היו נופלים, או שהסדר היה מתבלגן באיזשהו אופן, זה היה סיפור לסדר הכל מחדש. בביה"ס הייתי במגמה ריאלית, עשיתי את המבחנים לממר"מ, התקבלתי ונשארתי ביחידה שבע שנים.

"ממר"מ היה בית ספר מדהים למחשבים, במיוחד לחבר'ה צעירים בני 18. פתאום קיבלנו הזדמנות לקחת קורסים ארוכים של מספר חודשים ולהתקדם במהירות. לפני שהשתחררתי, התחלתי לחשוב שהכיוון שלי הוא לראות מה עושים עם כל הידע הזה בכיוון האזרחי. כשהשתחררתי, מצאתי את השילוב בין הדברים. יחד עם אלי משיח, שלימים הקים איתי את ממקו, אחיו אלון ומאוחר יותר גם אחי אורי, התחלנו לצעוד בדרך חדשה".

* איך מוצאים כיוון לחברה חדשה?

"הקמנו את ממקו ב-1990. ידענו שהכיוון שלה יהיה תוכנה ומחשוב והחיבור של זה לתחום העסקי, אבל לא ידענו מה בדיוק. אז התחלנו לדבר עם לקוחות בארץ ובחו"ל כדי לבדוק מה חסר להם. נפגשנו עם בנקים בארה"ב, חברת טלפון, חברת ביטוח וחברות בארץ.

"אני אישית התחלתי לתת ייעוץ לחברות בשוק האמריקני כדי להכיר אותו, ואחד הטריקים היה תמיד לחפש את הקשר הישראלי כדי שיסייעו לנו לחדור לחברות הללו. בתוך חצי שנה נפגשנו עם ארבעה-חמישה גופים בארה"ב. אני הייתי ממונה על הצד המכירתי-שיווקי יותר והשותפים האחרים על צד הפיתוח.

"ארגונים עבדו באותה תקופה במערכות היוניקס שהיו חדשות יחסית, וזיהינו שיש בעיה. בנקים למשל, התחילו להטמיע את המערכות גם בסניפים שלהם ולא רק במשרד הראשי, והתלוננו על בעיות אבטחת מידע. לקוחות אמרו לנו: 'קנינו את הפתרונות הכי יקרים של HP, יבמ, Sun ואחרות, אבל אנחנו לא רוצים להיכנס לשלב של פרודקשן כי אנחנו חוששים מההגנה על הנתונים'. ככה החלטנו ב-1993 שזה בדיוק המוצר שהלקוח צריך.

"לימים, גם באופטיר יישמנו בדיוק את אותו הדבר: אנחנו מפתחים רק מה שהלקוח צריך. למדנו שיש דברים מעניינים מאוד במעבדה שאחר כך מתברר שאין למי למכור אותם. העובדה שלקוחות מתעניינים בכיוון מסוים, היא כמו גושפנקא מראש לזה שהחברה שלך מפתחת משהו שיש לו שוק. ובכל זאת, היה הבדל בין ממקו לאופטיר: אז דיברתי עם חמישה לקוחות ובהקמה של אופטיר הצלחתי לדבר מראש עם 50 לקוחות. כבר הייתה לי גישה יותר קלה אליהם".

* איך ההשוואה לצ'ק פוינט? הנפקתם באותה השנה. חשבתם להתמזג?

"המוצר הראשון שלנו יצא לשוק ב-1995, והיו לנו מכירות של 1.5 מיליון דולר באותה השנה. שנה אחרי זה כבר מכרנו ב-15 מיליון דולר. צ'ק פוינט הנפיקה כמה חודשים לפנינו וזה יצר הייפ אדיר, שאפשר לנו לגייס סכום אדיר. לגבי מיזוג, התשובה היא 'אף פעם'. היינו משתפים פעולה ולא חשבנו על יותר מזה. אגב, לא מעט גורמים יורדים על צ'ק פוינט על כך שהם לא צומחים. אני רוצה להגיד לך שמדובר בחברה מדהימה, רווחית לאורך שנים רבות, ומי שאיננו מנהל חברה בעצמו לא יודע כמה זה קשה. תמיד מסתכלים מה הם עושים או לא עושים, אבל שוכחים שאין בעולם חברות עם רווחיות כזו בתחום שלה".

* ובכל זאת, רגע קשה בממקו.

"המכירה של החברה היא תחושה מעורבת. בכל זאת, יש כאן משהו שבנינו מאפס ועכשיו אנחנו מוכרים אותו ונפרדים ממנו. אם ממקו הייתה נמכרת ולימים נסגרת, זה היה עצוב מאוד. אבל היא מייצרת ל-CA הכנסות של יותר מחצי מיליארד דולר לשנה, וזו תחושה טובה לראות שיש לה חזון קדימה והיא ממשיכה הלאה".

* חשבת שאפשר יהיה למכור את החברה בסכום כזה?

"אני לא יודע אם חשבתי על הסכום הזה או לא, אבל מההקמה היה לי ברור שאנחנו צוות שהולך לבנות חברה בצמיחה מהירה, שהולכת להיות גדולה וגלובאלית. לא היה לי מספר ברור מול העיניים.

"עוד כשהיינו חברה פרטית קיבלנו הצעות לרכישת החברה. אחת מהן ממש לפני ההנפקה בשווי של 200 מיליון דולר. הייתי מגלה לך מי הרוכשת הפוטנציאלית, אבל אני עובד איתם גם היום באופטיר. הם לא אהבו בזמנו שלא מכרתי להם, אז לא נסגיר את שמם. מכל מקום, לא היינו מוכנים למכור. כולם אמרו לי שאני משוגע, ותזכרי שזה היה ב-1996. זה היה סכום עתק לאותם הימים, אבל אני הייתי בעניין של לבנות חברה גדולה. אחר כך, כשכבר היינו ציבוריים והגיעה ההצעה מחברת פלטינום - שנרכשה ב-1999 על ידי CA - כבר היה קשה לסרב והלכנו על זה".

* אופטיר, ככה אומרים, מועמדת להנפקה אי שם במרוצת השנים. אתה מתגעגע לניהול של חברה ציבורית?

"כן ולא. לא לעובדה שהיינו ציבוריים. הניהול של חברה ציבורית הוא שוחק, אין מרווח נשימה כמעט וכל מה שיש מול העיניים זה הרבעון הבא. אבל כן מתגעגע להנפקה, לימים הארוכים עם הצוות שלנו, לביחד הזה. בסופו של דבר הכל קשור לאנשים, ואנחנו הולכים יחד שנים. אבל ברור לי שהציבוריות של היום זה לא מה שהיה פעם. אחרי התפוצצות הבועה הלחץ על המנהלים הוא עצום, וחלקם ממש הולכים עם עורך דין צמוד ואולי אפילו עם רופא, כי הלחץ הוא גדול. היום, בתור מנהל של חברה פרטית אני הרבה יותר נינוח, אני יכול לחשוב יותר על מה הלקוח שלי רוצה ולא על אילוצים של מה זה עושה לשוק או למניה".

תודה לכולכם, אני הייתי ישראל מזין הקוסם

קסמים בקלפים, כיפוף כפיות ומופעי טלפתיה. הכישרון החבוי של ישראל מזין שכמעט וכיכב על הבמות בלאס וגאס

ישראל מזין: "את רואה את ערימת הקלפים הזו? תחשבי על קלף. ברגע שאני אגיד לך 'עכשיו', תגידי לי מה היה הקלף שחשבת עליו. אבל תסתכלי לי עמוק בעיניים"

המראיינת: טוב

מזין (עם כל מניירות הקוסם): "את אגוז קשה לפיצוח, הא? טוב. עכשיו"

המראיינת: מלך לב

מזין: "את בטוחה? את לא רוצה לשנות"?

המראיינת: מלך לב. סגורה על זה

מזין: "עכשיו תמצאי את הקלף שלך בתוך ערימת הקלפים"

המראיינת: מצאתי. מלך לב, נו?

מזין: "תביאי לי רגע דף. את רואה, ככה נראית החתימה שלי"

מראיינת: כן?

מזין: "תהפכי את הקלף שלך"

מאחורי הקלף הייתה החתימה של מזין. זה היה הקלף היחיד בכל הערימה שמאחוריו הייתה חתימה כזו, שנרשמה מראש בטוש כחול. הלם. עליי הוא הצליח לעבוד? עליי?!

* הקסמים - זה תחביב או יותר מזה?

"היום זה רק תחביב כי אין לי הרבה זמן לזה. בצעירותי הייתי מופיע לא מעט, וגם בשלבים מאוחרים יותר כמו בערבי יחידה בצבא. יש לי היום בארסנל מאות תרגילים בקלפים ואני גם נמשך לתחום של טלפתיה. אני מסוגל לזהות מספרים שאנשים חושבים עליהם, לומר למשל מה הם ציירו על דף כאשר לא הסתכלתי - כל מיני תרגילים שקשורים באימון חשיבה. האמת היא שאני גם יודע לכופף כפיות, אבל כדי להראות לך את זה הייתי צריך להתאמן קודם ולא עשיתי את זה. תצטרכי להאמין לי שאני מסוגל לכופף כל כפית אם אני מאומן מספיק. אני פשוט אוהב במה ומוצא שזה עוזר לי גם בחיים העסקיים, כמו למשל בפרזנטציות. זה יותר קל לי לעמוד מול קהל ולתפוס אותו בגלל הניסיון מתחום הקסמים".

* הלכת בכיוון של מחשבים, אבל חשבת פעם להפוך להיות קוסם? לעשות מזה קריירה?

"האמת היא שכמעט. כשהייתי בצבא הופעתי בתרגילי טלפתיה בפני חברים, ואמרגן אחד ראה אותי ואמר לי שהוא זקוק בדיוק למישהו כמוני למופעים בלאס וגאס. העניין היה שהתפקיד חייב חתימה של חוזה לחמש שנים. חשבתי לעצמי: 'אלוהים אדירים, אני רק משתחרר מהצבא, אני לא יודע מה אני אעשה עוד שנה ובטח שלא עוד חמש שנים', ולכן לא הלכתי על האופציה הזו. אני חושב שאם החוזה היה לשנה או שנתיים הייתי יכול למצוא את עצמי בסבירות די גבוהה נוסע, כי רציתי מאוד לגור בארה"ב".

* גילית לילדים שלך את כל הטריקים ברבות הימים?

"הם עושים איתי קסמים. שניהם מאוד בעניין. למשל כאשר רועי, בני הבכור, סיים את כיתה ב', עשינו שנינו מופע לילדי הכיתה והוריהם. הילדים בחרו קלפים והעברתי לו את הבחירות שלהם בטלפתיה.

"כשאני עליתי על הבמה בפעם הראשונה הייתי קטן מאוד, קצת מעל גילו של רועי כעת, ונורא פחדתי. חששתי ששום דבר לא יצליח, וכמו באיזה סרט רע ייפלו לי דברים מהשרוולים. זה לא קרה, ובהמשך, ככל שהופעתי יותר הביטחון העצמי שלי עלה וזרמתי עם זה. בסך הכל אני מאוד אוהב קהל. בהופעה עם רועי מאוד חששתי - לא בשבילי אלא בשבילו, שהוא לא ירצה בסוף לעלות לבמה. אבל היה באמת מצוין. זה מצחיק איך בפעם הראשונה כשאתה נמצא מול קהל, אתה רוצה שיהיו כמה שפחות אנשים מולך. ככל שהזמן עובר ואתה משתפשף, אתה דווקא מרגיש טוב ככל שיש יותר קהל".