דור ההמשך

מה כבר יש להגג על עסקת הראל-סמפוארנה?

אולי כדאי לתת למספרים לדבר בעד עצמם: 32 מיליון דולר - זה השווי שלפיו הונפקה בשנת 1982 חברת הביטוח הראל של משפחת המבורגר. היום היא נסחרת לפי שווי של כ-940 מיליון דולר, אחרי שחילקה דיבידנדים בהיקף של מאות מיליוני שקלים ב-5 השנים האחרונות. זו תשואה מעוררת קנאה של 16%-18% בממוצע לשנה. 16%-18% בממוצע כל שנה, במשך 24 שנים רצוף. חלום לכל משקיע.

יאיר המבורגר הוביל חברת ביטוח פצפונת והפך אותה לחברת הביטוח השלישית בגודלה בישראל, לאחר מגדל וכלל ביטוח. לאורך השנים צמחה הראל באמצעות שורת רכישות של חברות ביטוח. המבורגר השכיל לבלוע חברות ולבנות את החברה על שלוש רגליים: ביטוח חיים (רביעית בגודלה) ביטוח כללי (שנייה בגודלה) וביטוח בריאות (הגדולה בשוק, מקור העוצמה של הראל). בעקבות רפורמת בכר הפכה הראל לגוף הרביעי בגודלו בשוק ההון לאחר שרכשה את חברת ניהול קרנות הנאמנות לאומי פיא ואת קופות הגמל עצמה ותעוז מבנק לאומי.

מה יש לדבר? אימפריה פיננסית שנבנתה לבנה אחר לבנה. אימפריה "משעממת" שלא מייצרת רעש תקשורתי ולא דוחפת את בעל השליטה בה לעבר המיקרופונים. אימפריה שלא נתנה לפסיפס המשפחתי שלה לחבל בצמיחתה. אימפריה שהשכילה לאפשר למנהיג שנבחר להוביל אותה, למרות שהיא כוללת שלושה בתי אב (שני האחים יאיר וגדעון והאחות נורית). אימפריה שהרוויחה בשלוש השנים האחרונות 1.3 מיליארד שקל. אימפריה שמנהלת נכסים בהיקף של 59 מיליארד שקל. אימפריה שצמחה מתוך שוק לא תחרותי במיוחד, ושהתבססה על בורות המבוטחים. אבל, גם בשוק כזה צריך כישרון כדי למצות את הפוטנציאל של עיוותי השוק בצורה הכי אופטימלית. והמבורגר, חייבים להודות, עשה את זה בכישרון לא מבוטל.

בשביל מה צריך המבורגר את הטייקון האינדונזי סמפוארנה? כי הראל והוא עצמו הגיעו לפרקם. הצמיחה בישראל מוגבלת, יודע כל זאטוט ויודע לבטח המבורגר. התחרות מתלהטת והרגולציה הפכה לקפדנית יותר באופן יחסי. כשכולם מנסים להתרחב באירופה או בארה"ב, המבורגר בחר במזרח אסיה והכה בתדהמה את מתחריו. הוא יורה לכל הכיוונים: ביטוח, פנסיה, קרנות נאמנות, אשראי צרכני, חברת ביטוח ביוון ושותפות במזרח אסיה. הראל היא כבר לא קבוצת ביטוח - היא קבוצת פיננסים מגוונת וגלובלית, שמאיימת על ההגמוניה של מגדל וכלל, ומי יודע, בעתיד הרחוק גם על ההגמוניה של פועלים ולאומי.

נקודה חשובה אחת הוחמצה בעסקת סמפוארנה-הראל. משפחת המבורגר ירדה בשנים האחרונות מאחזקה של 70% ל-40% בהראל. היא עדיין בעלת השליטה ובעלת הדיעה בחברה, אבל לא בצורה כה מובהקת. המבורגר עצמו התחייב להנהיג את הראל עוד 5 שנים, בסופן יהיה בן 65, עדיין בשיא אונו. אבל, איש מסודר ומתוכנן כמו המבורגר לא משאיר דבר ליד המקרה. התחושה שלנו היא שבשנים הבאות יבחר המבורגר את יורשו המיועד ויעביר אותו חפיפה.

הדור השלישי של משפחת המבורגר המורחבת כולל 13 צאצאים. מעניין מי מביניהם ייבחר להנהיג את אחת מקבוצת הפיננסים הגדולות ביותר בארץ.

2. גבי פרל

אדריכל העסקה, מי שתיווך בין סמפוארנה להמבורגר ומי שעתיד להתמנות כסגן יו"ר הראל, למעשה חצה את הקווים. פרל הקים את כלל פיננסים, היה מועמד להחליף את אביגדור קפלן בכלל ביטוח כשזה יפרוש ונחת בסופו של דבר במטה החמים והנעים של קבוצת אי.די.בי. פרל לא ראה עצמו כמי שהופך לעוד בורג בהצגת היחיד של נוחי דנקנר ופתח לו עסק עצמאי - חברת ההשקעות הפרטית אודין.

עכשיו הופך פרל ליד ימינו של המבורגר. הראל נגד (בין היתר) כלל ביטוח. גבי פרל נגד אביגדור קפלן ונוחי דנקנר.

3. אריה מינטקביץ'

בתחילת 2000 היכה בנק דיסקונט את הסקטור הפיננסי בתדהמה והותיר את גליה מאור במבוכה. לאומי, שהחזיק 65% ממניות ויזה כאל ודיסקונט, שהחזיק את היתרה, התמחרו על השליטה בחברה. לכולם היה ברור שמאור זוכה, אבל דווקא מינטקביץ' לקח את כל הקופה. דיסקונט הציע לרכוש את חלקו של לאומי לפי שווי של 511 מיליון שקל; לאומי הציע לרכוש את חלקו של דיסקונט לפי שווי של 468 מיליון שקל. לאחר מכן מכר דיסקונט נתחים מהחברה לקבוצת פישמן (24%), לבנק הבינלאומי (20%) ולהראל (5%).

לפי עסקת עזריאלי-פישמן ויזה כ.א.ל שווה כיום 1.5 מיליארד שקל אחרי חלוקת דיבידנדים מוערכת של כ-260 מיליון שקל. כלומר, דיסקונט ביצע את אחת העסקאות המוצלחות ביותר במשק: פי 3 ויותר תוך 6 שנים, תשואה שנתית ממוצעת של 23%, תשואה שהבנק עצמו יכול רק לחלום עליה.

זו לא העסקה היחידה המוצלחת שביצע מינטקביץ'. במהלך 2000 רכש הבנק 20% מהראל לפי שווי של 367 מיליון דולר ומכר את רובה בעסקה האחרונה לפי שווי של 900 מיליון דולר. בסה"כ רשם הבנק רווח של מעל ל-400 מיליון שקל על השקעת מיעוט פיננסית שלא הצריכה בזבוז אנרגיה.

בקיצור ולעניין: שתי עסקאות שביצע מינטקביץ', שתי כריות הבטחון של דיסקונט בשנים הקשות שלו שייצרו לו רווח ענק של מאות מיליוני שקלים.

4. ירון זליכה, אייל גבאי

הראשון מתנגד למענק הפרישה של מינטקביץ' כי כנראה מעולם לא למד את המספרים בקטע הקודם. השני מנהל ציד מכשפות על אוהד מראני, יו"ר בתי הזיקוק, קורא לו לשימוע ומאיים להדיחו בעקבות עסקת דור-אלון, למרות שאין לו סמכות ברורה לנהוג כך.

שני פקידים, שני נפוליאונים, שמנסים לשווק לעצמם תדמית של גבר-גבר. קורה כאן דבר מוזר. מתוך תחושה של פטרנליזם ויהירות, הגורסת שכולם לכאורה כאן מושחתים (הן בממשלה והן בסקטור העסקי), התהפכו כל היוצרות. פקידי האוצר שכחו שבמדינה מתוקנת מתקיים סוג של הפרדת סמכויות, בין ממשלה שמחליטה על דרכה, לבין פקידות, מוכשרת ככל שתהיה, שאמורה לייעץ, אבל לא להפוך לאלוהים שמציל את המולדת.

זליכה וגבאי הם חלק מחבורת פקידים שהחליטה להתנהג כמו ההשגחה העליונה של הכלכלה הישראלית. רק רגע, אבל מי בדיוק שמם?