יותר קשה לעכב ביצוע בפשט"ר

ברגיל, על-מנת שבעל-דין יזכה לעיכוב ביצועו של פסק-דין עד להכרעה בערעור, שהוא הגיש על פסק הדין, עליו לשכנע את בית המשפט בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים: האחד, שסיכויי ערעורו להתקבל טובים; השני, שהנזק העלול להיגרם לו במידה ולא תתקבל בקשתו, הנו נזק ממשי ובלתי הפיך. שני התנאים האלה ניזונים זה מזה באופן שככל שהמבקש מצביע על כך שהנזק, שעלול להיגרם לו, אם ביצועו של פסק הדין לא יעוכב עד להכרעה בערעור והוא יזכה בערעורו, הוא בלתי הפיך, כך יהפוך התנאי של סיכויי הערעור למשני.

החלטה, שיצאה לאחרונה תחת ידיה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דליה קרת-מאיר, שופכת אור על האופן, שבו משקיף בית המשפט על בקשה לעיכוב ביצוע, כאשר זו מתייחסת לפסק דין למימוש בטוחה. כאשר הוא מורה על מימושה של בטוחה לשם סילוק חובו של החייב לבעל הבטוחה, ידו של בית המשפט בעיכוב ביצוע תהיה קפוצה יותר, והתנאים לכך חמורים יותר.

הבנק לפיתוח התעשייה הגיש בקשה לאכיפת שעבודים ולמינוי כונס נכסים כנגד החברות ד.א. פרוייקט בית העמודים בע"מ ואחוזת רמב"ם 15 בע"מ. השעבודים שאכיפתם התבקשה היו על נכס מקרקעין במתחם נחלת בנימין בתל-אביב, שעליו היה אמור להבנות פרויקט "בית העמודים". האכיפה התבקשה לאור קיומו של חוב לבנק בשיעור עשרות מיליוני שקלים. בשלהי דצמבר 2005 יצא תחת ידיה של קרת-מאיר פסק דין, שבו היא מינתה את עו"ד עמית פינס ככונס נכסים קבוע, והסמיכה אותו לאכוף את השעבודים.

או אז הודיעו החברות, כי יש בכוונתן לערער על פסק הדין, וביקשו כי קרת-מאיר תעכב בינתיים את ביצועו, היינו, את מימושם של השעבודים על-ידי הכונס פינס. את בקשתם הם ביססו על הטענה, שלפיה מימוש הנכסים המשועבדים בטרם הכרעה בערעור יסב להן נזקים בלתי הפיכים, אשר יגרמו לחיסולן. הן הוסיפו ונימקו את בקשתן בכך, שהבנק לפיתוח התעשייה שרוי בשלבים האחרונים של חיסול עסקיו, דבר שיגרום לכך שכאשר הן תזכינה בערעור, לא יהיה בידיו להשיב להן כספים כלשהם או לפצותן. לשם מתן יתר תוקף לבקשתן, הן סיכמו בכך, שאם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, "יגדע מפעל חיים".

קרת-מאיר דחתה את הבקשה. בהחלטתה היא הזכירה את ההלכה, שלפיה "כדי לעכב ביצועו של פס"ד במסגרת תיק פש"ר בו מונה כונס נכסים, יש להוכיח קיומם של שלושה תנאים". האחד, זה שלפיו לערעור סיכוי להתקבל; השני, זה שלפיו הונחה תשתית ראייתית לקיום נזקים העלולים להיגרם למבקש העיכוב אם פסק הדין לא יעוכב והערעור יתקבל לבסוף; השלישי, זה שלפיו בעיכוב מימוש הבטוחות לא יהיה כדי לגרום לפגיעה של ממש בנושה.

בנוגע לסיכויי הערעור קבעה קרת-מאיר, כי "אין בימ"ש זה נוהג לשבת כערכאת ערעור על החלטותיו הוא". מילים אחרות: דרישה מוזרה היא משופט, כי יעריך את סיכוייו להתקבל של ערעור על פסק דין, שהוא-עצמו הוציא תחת ידיו. עם זאת, היא הזכירה את העובדה, שפסק דינה מושתת על ממצאים עובדתיים, שנקבעו בהתאם למידת חוסר האמון, שהיא רחשה לעדים מטעם החברות. אף כי היא לא קבעה זאת במפורש, מדבריה ניתן להבין, כי היא סברה, שבמיוחד לאור זאת שערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בממצאים עובדתיים, שנקבעו על סמך התרשמותו של בית המשפט מן העדים, סיכויי הערעור להתקבל נמוכים מאוד.

בעוברה לבחון את התקיימותו של התנאי השני, הנדרש לצורך עיכוב ביצוע, קבעה קרת-מאיר: "גם אם הייתי יוצאת מתוך נקודת הנחה כי קיימים סיכויים טובים לערעור, הרי שאין ספק כי המבקשות לא הוכיחו קיומו של תנאי זה... די בקיומו של פס"ד חלוט כנגד אחוזת רמב"ם בסכום של כ-22 מיליון שקלים נכון להיום, פס"ד אשר הפך לחלוט... על מנת להצביע על מצבן הכלכלי הקשה של המבקשות. אין גם מקום לכל טענה בדבר מפעל חיים אשר נגדע". היא הזכירה, שבביקור, שהיא ערכה ב"בית העמודים" במהלך המשפט, "התברר כי חלקו הפנימי של הבניין הינו למעשה מעין 'בית רפאים' המעלה ריח של עובש, כאשר החדרים הנטענים להיות חדרי מלון או חדרי מגורים, אינם אלא תפאורה אשר מאחוריה אין דבר".

קרת-מאיר הוסיפה וקבעה, כי רק פעילותו של כונס הנכסים היא שהביאה לשמירה כלשהי על הנכסים המשמשים כערובה להבטחת החוב. "אין לכן מקום לטענה ערטילאית בדבר גרימת נזק בלתי הפיך למבקשות אם ימומשו הנכסים", סיכמה. היא הזכירה גם את ההלכה, שלפיה "לא ישמע חייב בטיעון כי מימוש נכס עסקי שהוא שעבד למתן אשראי יגרום לו נזק בלתי הפיך".

ובנוגע לתנאי השלישי והאחרון, זה של אי-גרימת נזק לנושה, קבעה קרת-מאיר, כי "אי המימוש דווקא יביא בהכרח לפגיעה בנושה. פעילותו של כונס הנכסים, תוך כדי הבאת הנכסים למצב בו ניתן יהיה למכור אותם, הינה הדרך היחידה להימנע מגרימת נזקים נוספים לבנק". היא סיכמה בקובעה, כי "עיכוב הביצוע יפגע בבנק בדרך שגורמת למאזן הנוחות ליטות לחלוטין לטובתו".

לסיום התייחסה קרת-מאיר לטענה, שלפה מאחר שהבנק עומד בפני חיסול, הרי אם ערעורן יתקבל, לא יהיה לחברות ממי לקבל בחזרה את כספן. "אין לחשש זה כל בסיס", קבעה. "מדובר בבנק אשר מדינת ישראל מחזיקה כאמור ב-70% מההון המונפק שלו, כאשר על פי הדוחות הכספיים האחרונים של הבנק, ההון העצמי הינו בסכום של כחצי מיליארד שקלים. יש לצאת מתוך נקודת הנחה כי המדינה תכבד כל התחייבות של הבנק אשר נובעת מפעילותה במסגרת תיק הפש"ר".

ועוד: "כספי המימוש יופקדו בקופת הכינוס, וכל חלוקה שלהם לא תבוצע אלא באישור בימ"ש תוך הבטחת החזרת הכספים, במידה ויתברר כי הכספים אינם מגיעים לבנק, בכתבי שיפוי מתאימים" (פש"ר 1980/03, 1981/03; בש"א 2334/06). "