רוקדים את עצמם לדעת

שלומי ושוקי הופמן, זוג בחיים ובעבודה, עבדו במשך 15 שנה באגף לאומנויות הבמה בעיריית ירושלים, עד שהחליטו לצאת לדרך עצמאית. שוקי הופמן: "במשך שנים הרגשנו שקיימת בתחום המחול נישה בלתי מנוצלת. היו קיימות להקות ייצוגיות, חוגים ומתנ"סים, אבל היה חוסר בבתי-ספר מקצועיים למחול, כאלה שיכשירו רקדנים מגיל צעיר לעיסוק במחול".

ב-88' הם פתחו את בית-הספר הראשון. "שכרנו אולם והשקענו המון כסף בשיפוץ. רצינו להעניק למקום מראה מקצועי".

לדבריו, כבר בפתיחה זכה בית-הספר להצלחה: "נרשמו 1200 תלמידים, שלא ידענו מה לעשות איתם. וכשהביקוש הלך וגדל, פתחנו סניפים. כך שבעצם פתחנו סניף מדי שנה במשך ארבע-חמש שנים".

אך לאחר חמש השנים הטובות, החלו הצרות. הופמן: "ב-98' ערבי שעבד אצלי בבתי-הספר הביא לילה אחד משאיות, ורוקן לנו את כל הציוד בשווי של הרבה אלפי שקלים. הוא הבריח הכול לרמאללה. ואז צלצל אליי ואמר 'אם תשלם בעד הסחורה, תקבל אותה בחזרה'. אני לא הסכמתי. ניהלנו דיונים במשך שלושה ימים, ובסופו של דבר הוא שרף הכול".

זו הייתה מכה קשה לעסק. "לא הייתי מתגבר על העניין, ומצליח להמשיך לעבוד, לולא לקחתי הלוואות. בהלוואות קנינו ציוד חדש, שיפצנו הכול, והתחלנו מחדש".

אבל גם אז המזל לא שיחק להם. הופמן: זמן קצר אחר-כך החלה תקופת האינתיפאדה. זו הייתה תקופה קריטית. כל נושא ההופעות פסק, ופעילות בית-הספר נעצרה. נגרמו לנו הפסדים קשים, ונאלצנו לקחת עוד הלוואות ולעשות תמרונים שונים כדי לשרוד".

בימים אלה הגישו בני הזוג עתירה מנהלית נגד עיריית ירושלים. לטענת הופמן, "לא רק שהעירייה תומכת בבעלי עסקים אחרים בעיר, ונותנת הנחות בארנונה, לנו היא לא נותנת כלום ומנסה לקחת לנו מורים ולמשוך רקדנים שלנו אליהם. זו בפירוש מלחמה".

מעיריית ירושלים נמסר בתגובה: "העירייה דחתה בזמן כהונתו של ראש העיר הקודם, וכן כיום, את טענות 'מחולה' כפי שהן עולות בעתירה. העירייה רשאית עפ"י החוק לסייע לגופים עסקיים שאינם עירוניים, דוגמת מחולה, אך ורק במסגרת תמיכות עפ"י נוהל משרד הפנים. הטענות בדבר 'הסתת מורים' נבחנו בעבר באופן פרטני, ונדחו בהעדר כל ביסוס. עם זאת, העירייה אינה מנהלת מאבק כלשהו נגד מחולה. אדרבה, העירייה מקדמת בברכה כל פעילות בעיר בתחום המחול, ובמסגרת זו מקיימת קשרים גם עם מחולה, אשר להקה מטעמה אף נבחרה להפיק את ערב הנעילה בפסטיבל ירושלים לאומנויות".

כיום העסק מונה 7 סניפים, 65 עובדים ומגלגל כ-6 מיליון שקל בשנה. בביה"ס לומדים כ-2,000 תלמידים ושכר הלימוד נע 2,000-4,500 שקל.

" מה ההיגיון שעמד מאחורי פתיחת 6 סניפים בירושלים?

"אנשים אוהבים לרשום את הילדים למקומות שנמצאים קרוב לבית. לכן בכל מקום שבו הבנו שיש ביקוש אפשרי, בדקנו את מספר התושבים, את מספר בתי-הספר היסודיים ואת קבוצות הגיל, וכשהבנו שיש פוטנציאל הקמנו סניף".

" מה מייחד אתכם מאחרים?

"אנחנו עוסקים בריקוד מקצועי בסגנונות שונים, המיועד לילדים מגילאי 5 עד לגילאי 20 פלוס , כשאנו מכשירים אותם להדרכה ו/או להשתלבות בלהקות מקצועיות. בנוסף לכך, הרקדנים הבוגרים שנמצאים אצלנו משתתפים בהופעות, בפסטיבלים ועוד, ומקבלים על כך תשלום".

" האם אתם רואים כיום רווחים?

"זוהי השנה השנייה שבה אנו נמצאים בשלבי התאוששות, וזו הולכת להיות תקופה לא קצרה. להערכתי, ההתאוששות תימשך לפחות שלוש-ארבע שנים".

" אז כיצד אתם שורדים?

"קודם כול, השוק השתנה באחרונה. יש יותר אירועים, תלמידים חוזרים לרקוד, וטרנד הרקדנים שצמח לאחרונה עוזר להתאוששות העסק. בעיקר אחרי ששמונה מרקדני 'מחולה' השתתפו בתוכנית 'נולד לרקוד', ואחד מהם הגיע למקום השני. כך למזלנו אנו מקבלים יותר ויותר פרויקטים ועבודות, ונכנסים קצת כספים".

" איך שומרים על הרמוניה משפחתית בעבודה משותפת כזו?

"עושים חלוקת תפקידים ברורה. שוקי היא המנהלת האומנותית, ואני אחראי על הנושא הארגוני והכלכלי. יניב בננו הוא מנהל סניף רמת-אביב ומורה בירושלים, וגם אשתו מורה אצלנו. בתנו הקטנה רוקדת בלהקה הייצוגית של מחולה". "