מה שמתרחש בשכר הבכירים בחברות הציבוריות, הוא חלק מתהליך כללי שעובר על החברה הישראלית בשניים-שלושה העשורים האחרונים, תהליך שאם נמצה אותו במילה אחת, המילה היא השחתה. השחתה של נורמות התנהגות אישיות והשחתה של נורמות התנהגות ציבוריות.
התנהגות אלימה בכבישים, אלימות מילולית ופיזית ביחסי אדם וחברו, בחוג המשפחתי, במועדוני לילה, סתם ברחוב, אי עמידה בתור בסופרמרקט, הניסיונות לתחמן והגאווה שבהצלחתם, הקלות הבלתי נסבלת של השקר, אי הגעה לפגישות בזמן, חוסר התייחסות ללכלוך ולזבל שמחוץ לבית, הקלות הבלתי נסבלת של לקיחת החוק לידיים, הזילות של חיי אדם שנרצחים על שום שלא נתנו סיגריה לרוצח, אי ציות לחוק, הרצון לנקר עיניים וחוסר הפרגון - כל אלה סממנים מאפיינים של החברה הישראלית במימד האישי, שהשכר המופרז הוא רק אחד מהם.
אני ואפסי עוד
חוט אחד מחבר בין הסממנים האלה: חוסר התחשבות בזולת ובצרכיו והעמדת ה"אני" מעל לכול. ובהיבט הציבורי: מינוי אנשים לתפקידים בכירים או זוטרים בסקטור הציבורי שלא על פי כישוריהם, אלא על פי קרבתם האישית, או שייכותם הפוליטית, התופעה הגוברת של נטילת שוחד בסקטור הציבורי בכלל וברשויות המקומיות בפרט, כל אלה הם מאפייניה של החברה הישראלית.
החיבור בין השניים - ההיבט האישי וההיבט הציבורי - הוא ברור. ההיבט הציבורי לא יכול היה להתקיים אלמלא ההיבט האישי והנכונות של הציבור (שהרי הינו אוסף של פרטים) להשלים עם תופעות של אלימות, שוחד, וכיו"ב. עבריינים הופכים לסלבריטאים ומי שגונב מהמדינה אומרים עליו "הגונב מגנב פטור".
למעשה, יש כאן תרבות של "אני ואפסי עוד". אני החשוב, אני המוכשר, אני הגדול מכולם, אני במרכז, האחרים לא חשובים, אני לא אהיה פראייר, שהאחרים יהיו, הזמן שלי חשוב, לא של האחרים, והתועלת האישית שלי היא החשובה, לא של האחרים.
בטוחים שמגיע להם
חטא ההיבריס מתגלם בתמציתו בפרשיות האופציות ההולכות ונחשפות בארה"ב, שלמנהלים ישראלים יש "מקום של כבוד" בהן. לבעלים/מנהלים של כמה חברות לא הספיקו, כנראה, חבילות המניות שלהם וחבילות התגמול שלהם, והם ביצעו תהליך של backdating לגבי האופציות שהוקצו להם, כלומר קבעו בדרך רטרואקטיבית את המועד הנוח ביותר (מחיר המניה היה בשפל), כך שהרווח שלהם יהיה גבוה יותר.
זוהי גניבה כפשוטה, אין מילה אחרת. גניבה ממי? משאר בעלי המניות שמדוללים באופן לא נכון ולא הגון! מדוע שאנשים בכירים כל כך יגנבו? חלק מהתשובה נעוץ בתאוות בצע לשמה, שגם הם אינם מחוסנים מפניה, אבל חלק מן התשובה קשור בהחלט לתחושה שלהם שהם מורמים מעם, "מגיע להם". הם באמת מאמינים שזה מגיע להם, ומה זה אם לא חטא ההיבריס.
השכר הגבוה - מקור לגאווה
שכר הבכירים בחברות הציבוריות מפורט בדו"חות הכספיים השנתיים שלהן. הדרישה לפירוט באה ממקום טוב, מרצון לגילוי נאות, לחשיפה ציבורית, מהשגת שקיפות, אבל תוצאתה הייתה רעה מאוד: התיישרות ברמה הגבוהה שנקבעה למאן דהוא.
מי כמנהל הישראלי ייתן שקולגה, מקבילו, ירוויח יותר ממנו? הייתכן שרק הוא יהיה הפראייר וכולם יחגגו סביבו? וכך, כמשחק הילדים - תגיד מספר ואגיד מספר גדול יותר, כך גם המנהלים: "הוא" מקבל X, "אני רוצה" X פלוס 1. מה להם ול"הצנע לכת"? כמה שיותר "שואו-אוף" וערכם עולה, תרבות "המגיע לי" השתלטה על הצמרת העסקית של ישראל. התופעות האלה היו קיימות גם קודם, אין בהן חדש. החדש הוא לא בעצם קיומן של התופעות, אלא בכך שהחברה הישראלית חדלה להתבייש בהן, ובחלקן הן הפכו אפילו מקור לגאווה.
צריך לחלק את העוגה אחרת
המבחן האמיתי לאופן התנהלותה של חברה הוא ביחסה לעובדיה. ניקח דוגמא היפותטית של חברה המעסיקה 1,000 עובדים, שכרם השנתי ברוטו של חמשת הבכירים הוא 30 מיליון שקל (יחד), עלותם לחברה כ-40 מיליון שקל. נניח שנאלץ אותם להסתפק בשכר ברוטו (יחד) של 15 מיליון שקל, 3 מיליון שקל בממוצע, כמובן, לכל אחד מהם, ונעביר את ה-15 מיליון שקל ש"התפנו" לחלוקה שווה בין שאר העובדים. חלוקה כזו הייתה מוסיפה לכל אחד מן העובדים 15,000 שקל בשנה, או 1,250 שקל ברוטו - תוספת שכר חודשית לכל עובד.
הדוגמא הקטנה הזו ממחישה את הצביעות שמאחורי ההתנגדות להעלאת שכר המינימום. נכון, יש ענפים מסוימים במשק שהעלאה ניכרת בשכר המינימום עלולה לפגוע בזכות קיומם ובתעסוקה שהם מספקים, אבל גם בהם מותר לבדוק קודם כמה בעל הבית מושך, ואם אכן גם הוא מושך "שכר מינימום", אז אולי עדיף שהמפעל כלל לא יתקיים, כי כושר התחרות שלו ירוד, ודינו לגסוס.
בקרב רבים אחרים ממשמיעי הצווחות, אני "חושש" שנגלה שלבעלים שכר עתק, לצד מרצדס S600, בזמן שהמפעל אינו רווחי ואינו הוגן בשכר של עובדיו כפי שהיה יכול להיות.
ההתנגדות להעלאת שכר המינימום היא ברוב המקרים בחזקת דמגוגיה זולה והיא מרגיזה עוד יותר כשהיא באה מפי אלה שנוטלים "שכר מקסימום".
הכותב הוא מנכ"ל בית ההשקעות מיטב.
הערת מערכת: המאמר המלא שכתב סטפק התפרסם אתמול (א') בעיתון "גלובס" (ראו בעיתון הדיגיטלי). כתבת המשך תתפרסם היום (ב'), ובה יציע סטפק פתרונות לבעיית הפרשי השכר.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
