אווירה גריאטרית

** "המאבטח" נפתח בסיקוונסים מהירים המשלבים הרבה מצלמות ביטחון ואנשים שמדברים בקודים על העברתו של אדם ממקום למקום. אנו מיד מבינים לאן הגענו, זהו מותחן ביון והוא מתמקד באנשים שתפקידם לשמור על נשיא ארה"ב. אך כפי שהדבר מתרחש בכל אחד ממרכיביו של הסרט, העריכה הקצבית והצילומים המתוחכמים מפנים לאט את מקומם לעשייה קולנועית חסרת השראה, ונדמה כאילו המכונה הקולנועית עצמה הזדקנה והיא מתעייפת ככל שהסרט מתקדם.

פיט גאריסון (דאגלס), מי שבעברו ספג כדור והציל את הנשיא רייגן, הוא שומר הראש הנוכחי של אשת הנשיא (קים בסינג'ר). כשנודע שישנה חפרפרת בשירות החשאי, המסייעת בארגונו של ניסיון התנקשות בנשיא, כל אנשי הצוות מתבקשים לעבור בדיקת פוליגרף. גאריסון נכשל בבדיקה והופך לחשוד העיקרי, אך רק אנחנו יודעים שהוא מנהל רומן מתמשך עם האישה הראשונה בכבודה ובעצמה, ושזוהי למעשה הסיבה לתוצאות הפוליגרף ("האם אתה מסכן את חיי הנישואים של הנשיא?"). כשהקולגות מגיעות עם צו למעצרו, גאריסון מחליט לברוח כדי להוכיח את חפותו ולמצוא את החפרפרת האמיתית. החוקר דויד ברקנריג' (קיפר סאת'רלנד), שהיה חברו הטוב ביותר של גאריסון עד שזה, איך לא, התעסק עם אשתו, יוצא בעקבות החשוד המיידי.

העלילה מורכבת מטלאים של קלישאות ז'אנריות שהעמדתם יחדיו אמורה לייצר תסריט חדש, גם אם לא מקורי. לאנשי ביטחון תמיד יש עבר, כזה שחוזר וטורד אותם, וזהו תמיד אותו עבר. זה לא ממש משנה אם הם הצילו את הנשיא או שנכשלו במשימה (כמו במקרה של קלינט איסטווד ב"בקו האש", 1993), החשוב הוא שיש להם טראומה מהאירוע ושאפשר להתאים לכך פלאשבק המורכב משוטים של מצלמת כתף טלוויזיונית בהיסטריה ("צילומים ראשונים מזירת הפשע"). טכניקה תסריטאית זו מספקת לגיבור פנימיות ברגע, מורכבות רגשית במובן הפשוט ביותר. אין זה מפליא שהגיבור ימצא לו נחמה בחיקה של ה-אישה; אחרי הכל, אם הוא ספג כדור בשביל הנשיא, מדוע שלא ייהנה גם מההטבות שמגיעות עם התפקיד? היגיון דומה הנחה את קווין קוסטנר ב"שומר-הראש" (1992), עוד מאבטח עם פלאשבק שחמד את לקוחתו המפורסמת. אך למרות צורכו המיוחד של השומר המופנם באהבה, העבודה מגיעה לפני הכל, עד כדי כך שהיא כבר נמצאת בשמו, גאריסון, כלומר, בעגה צבאית-אמריקאית, שומר-מוצב.

מייקל דאגלס, בן 61, עדיין עושה את העבודה. התפקיד תפור עליו, או לפחות נתפר במיוחד בשבילו לפני שנים מספר, כשהקמטים עדיין לא האפילו על הפרצוף. הוא הרי סיפק את התפקיד הטוב ביותר שלו כששיחק שוטר הגון שמסתבך בפרשת רצח עקב נטייתו לערבב סקס, סמים ועבודה ב"אינסטינקט בסיסי" (1992) של פול וורהובן. אז הפעם אין סמים, אבל יש סקס בעבודה, ולא סתם, אלא כזה שמפגיש שני כוכבים הזכורים בעיקר בזכות סצנות הסקס בהן השתתפו. מצדו של דאגלס מספיק שהזכרנו את "אינסטינקט בסיסי", ואילו מצדה של בסינג'ר אפשר לבחור בין אור היום של "הבריחה" (1994) ללילות האפלים של "תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים" (1986).

בכל מקרה, קשה להתגבר על האכזבה מכך שהמפגש המיני האחד שמתואר בסרט מסתפק בסימון עקיף בלבד של האקט (הם מתנשקים, הוא מוריד לה את הז'קט. קאט. הוא מכפתר את חולצתו...). אין בכך שום דבר אלגנטי. אם דאגלס ובסינג'ר סבורים שהם מבוגרים מדי בשביל לחשוף את חלציהם, כדאי שיבחרו סרטים המספקים סיבות נוספות לצפות בהם.

אך האווירה הגריאטרית פושה בסרט כולו, ואין זה מחמיא במיוחד למותחן ביון. נדמה שלא במקרה כמעט כל הסרטים שהוזכרו בביקורת זו כרלוונטיים סובבים את שנת 1990. המבנה העלילתי, הטכניקות הקולנועיות וצמד הכוכבים, כולם שייכים לחצי הראשון של העשור הקודם ונראים עתה מיושנים מתמיד. גם לא כדאי לחפש ישועה בליהוקם של כוכבי טלוויזיה צעירים יותר, דוגמת סאתרלנד (שמגלם דמות כמעט זהה לזו מ-"24") או אווה לונגוריה ("עקרות בית נואשות"), על בינוניותם הגלויה. עדיף לראות אותם בטלוויזיה. "

"המאבטח", ארה"ב 2006, במאי: קלארק ג'ונסון, 108 דקות.