ג'יימס בונד השתגע

א. בתחילת השבוע שלל ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט את מה שכינה "פעולות כמו בסרטי ג'יימס בונד, בים בם". אמירה אומללה ביותר, אם תשאלו אותי. ראשית, מה זה "בים בם"? עד כמה שידיעתי מגעת, אין דבר כזה. בכל הקשור בפעולות צבאיות אלימות יש או "בום בום", או "בנג בנג", או "זבנג וגמרנו". הרבה אפשרויות עומדות מול הפוליטיקאי המתלהם והאלים בבואו לקדש את הכוחניות, ההרס והמוות, אבל "בים בם" היא לא אחת מהן. "בים בם" שייך בכלל למשפחה אחרת, משפחת שירי-הילדים האינפנטיליים.

הטעות הזו של אולמרט מעידה מאיזה חומר קורץ האיש: לוחם עז-רוח ומנהיג גדול הוא לא. על השאלה מה הוא כן תענה ההיסטוריה. בינתיים, מעיד ה"בים בם" של אולמרט כי מאחורי הפסאדה הקשוחה של זה שלא נושא ולא נותן מסתתר אדם ילדותי והיסטרי.

על החבר השני שיצא עם אולמרט לדרך (בים בם בום), עמיר פרץ, בכלל אין מה לדבר. עד כמה אפשר להתאכזב מהבנאדם הזה, שדיבר כל-כך יפה על שלום וחברה וצדק ומוסר, עד שהושיבו אותו מאחורי תותח גדול? ההימור שלי: יש עוד הרבה מה להתאכזב ממנו, עוד לא ראינו כלום. מצד שני, אחרי הבחירות הבאות הוא ייעלם.

ב. אבל המשפט של ראש-הממשלה שהוזכר לעיל הוא אומלל ומעציב באופן עמוק ומהותי הרבה יותר מסתם לצחוק על כל ה"בים בם". כשאולמרט שולל פעולות בנוסח ג'יימס בונד, הוא בעצם שולל את כל מה שג'יימס בונד מייצג ומסמל.

מיהו בונד, סוכן 007 של הוד-מלכותה ומהם מאפייניו? כל ילד יוכל להגיד לכם שבונד הוא אלגנטי, שרמנטי, מתוחכם, נועז וקר-רוח. או במילים אחרות - כל מה שהוא לא ישראל מודל 2006 תחת שלטון אולמרט-פרץ.

פעם היינו - או נהנינו לחשוב שאנחנו - ג'יימס בונד. החלום הזה נגמר, הגיע הזמן להתעורר. בלי כוונה, אהוד אולמרט חשף את האמת האכזרית בפרצופה של החברה הישראלית.

כי ג'יימס בונד היה חודר אל מאחורי הקווים, מחלץ את החייל החטוף בקלי-קלות, וחוזר הביתה מקסימום עם כתם זיעה פוטוגני על חולצת 100% כותנה. ישראל, לעומת זאת, מפציצה אזרחים מהאוויר, שועטת קדימה בכוחות משוריינים, וכתם מוסרי כבד מאוד מכתים את חולצת החאקי הצבאית.

פעם היינו קטנים, חכמים וצודקים. פעם היינו אלגנטיים וממזריים. היום אנחנו גדולים, כבדים, גסים ואלימים. לא, חברות וחברים, ג'יימס בונד לא גר כאן יותר, ואין שום סיכוי שהוא חוזר. המיתוס שגדלנו עליו נשבר סופית. דוד שמן והפך לגליית.

ישראל לא עושה פעולות מסוג ג'יימס בונד לא מפני שהיא חוששת מתגובת העולם, כפי שאומר אהוד אולמרט. היא לא עושה פעולות כאלה כי היא לא יכולה. זה קצת עצוב.

בעצם, זה הרבה עצוב.

ג. מלבד ההודעה הרשמית על מותו של ג'יימס בונד הישראלי, מה עוד הספיק אהוד אולמרט לעשות? להבדיל מאריאל שרון, שהתדמית ששיגר הייתה של אריה מאבן, טיפוס קשוח שדבר לא יזיז אותו, אולמרט שוקד על שידור תדמית חדשה. הפלסטינים, אמר, חייבים להבין ש"בעל-הבית השתגע".

על הדבר הזה יש לי כמה דברים לומר: הדבר הראשון הוא - מי לעזאזל שמך להיות בעל-הבית? כמה יהירות ואטימות צריכות להיות לאדם על-מנת שיוציא מפיו משפט כזה?

אתה לא בעל-הבית, מר אולמרט! אתה פוליטיקאי. היום אתה פה, ומחר אתה במקום אחר. אתה מחליף-מקום שעלה לגדולה, זה מה שאתה. לעולם לא היית נבחר להיות ראש-ממשלה בזכות עצמך. לעולם! אל תשכח את זה. אתה לא בעל-בית, ולא נעליים.

השיגעון וה"תחזיקו אותי" הם המדיניות הרשמית של אהוד אולמרט. זהו סגנונו וזוהי מורשתו, כשלצדו עמיר פרץ, שלמד בזמן-שיא כמה כיף זה להיכנס באמ-אמ-אמא שלהם. כמה חולשה יש במהלך הזה, כמה טיפשות.

המשפט "בעל-הבית השתגע" מגיע מהשוק. הוא, כידוע, נאמר בשעת משבר, כשהסוחר מעריך שהוא נתקע עם יותר מדי סחורה שהוא צריך להיפטר ממנה, אחרת תירקב.

"בעל-הבית השתגע" לעולם לא מעיד על חוזק או על חוכמה. השיגעון הוא חולשה. סוחר שנאלץ "להשתגע" הוא סוחר רע וחסר-מזל. אולמרט משתמש במשפט כאילו אין לו מושג מאיפה הוא מגיע.

ד. אני מתכווץ באימה כשאני רואה וקורא על הקונצנזוס סביב שולחן הממשלה בנוגע למלחמה (לא יודע באיזה שם אחר אפשר לקרוא לזה). היחידים שמעיזים, במירכאות כפולות ומכופלות, לצאת נגד הקונצנזוס הם אלה שקוראים להיכנס בהם עוד יותר חזק. להיכנס בהם, זהו האינסטינקט הישראלי האולטימטיבי. להיכנס בהם כאילו אין מחר, לבטל מראש כל סיכוי להידברות, ואחר-כך להיכנס בהם כי אין עם מי לדבר, ואז להיכנס בהם שוב רק בשביל לפרוק את העצבים.

הקונצנזוס הזה מפחיד. אף אחד לא מצביע על הטמטום וחוסר התוחלת, אף אחד לא מצביע על הרוע, אף אחד לא מעלה סימני-שאלה. מסביב לשולחן הממשלה יושבת חבורה שהתנהגותה בלתי נסלחת.

הדבר שהכי יכול להטריף בכל התקופה הזו: השימוש הציני שנעשה בגלעד שליט. החייל החטוף הוא רק תירוץ. לא נעים לומר, אבל אם זה לא היה הוא - כבר היה תירוץ אחר. בזה אנחנו הרי אלופים, בלספק לעצמנו עוד ועוד תירוצים להיכנס בהם. אם היו רוצים באמת להחזיר אותו, היו מחזירים אותו. המחיר שדורשים הפלסטינים הוא הוגן, וההתנהגות שלהם, כמו גם של המתווכים השונים, נראית שקולה והגיונית הרבה יותר מההתנהגות הישראלית. לא נעים, אבל זה המצב.

ה. מאחר ששום דבר לא ממש חדש, סביר להניח שאחרי המבצע הזה ישטוף את רחובות הערים שלנו גל טרור שניזון מהשנאה וההרג של הסיבוב הנוכחי, שיזין בתוכו את האטרף של הסיבוב הבא. אין חדש תחת השמש המטורפת של אוגוסט במזרח התיכון, ואין מי שישבור את המעגל ויגיד די.

ו. בשבוע שעבר אמרתי שנמאס לי מהפלסטינים, ושהגיע הזמן שלהם לקחת אחריות על חייהם. מהכתוב אולי יכול היה להשתמע שגם אני בעד להיכנס בהם, וממש לא כך הדבר. כשאנחנו נכנסים בהם אנחנו למעשה פוטרים אותם מהחובה לקחת אחריות על חייהם. בלתי אפשרי לקחת אחריות כשממשלת ישראל מפציצה מהאוויר וחוטפת בכירים בממשלה.

מעגל הקסמים הזה הוא פשוט ושטני: כל צד הוא התירוץ של הצד השני - הם התירוץ שלנו, אנחנו התירוץ שלהם. העיקר לא לקחת אחריות, העיקר לא להגיד "גם אנחנו אשמים", העיקר להמשיך ולשנוא. הדם הוא על הידיים של כולם. "

http://dror.notes.co.il