איינשטיין מעביר לווייץ, ארבל מבקיע

ארבעה ימים אחרי גמר מונדיאל 2006 בגרמניה והעיסוק התקשורתי-ציבורי רק מתחיל להתפוגג. כמות המילים הכתובות, המדוברות, בעיתון או בטלוויזיה, ברחוב או ברדיו, שעסקו במונדיאל הזה היא בלתי נתפסת. בישראל לבדה, ללא נציגות במונדיאל, הפך העיסוק בכדורגל למרכזי כל כך עד שהשאיר את האירועים הטרגיים בעזה בשולי התודעה. אפילו מלחמת העולם שהתנהלה סביב המחיר המופקע שגבתה חברת צ'רלטון נעלמה בבליל הדיבורים על הקבוצות, הכוכבים וההימורים ב"ווינר".

המשחקים עצמם לא הצדיקו את ההמולה. נשכח גם האולפן המביש, העילג והפופוליסטי בראשות הראל סג"ל ואריה מליניאק שהקימה צ'רלטון לטובת עשרות האלפים ששילמו על הזכות לצפות בכל המשחקים.

אבל גם כשהחליט כל אחד לפי טעמו איך והיכן לצפות במשחקים, גם כשהתקבל הקונצנזוס בכל אתר צפייה האם לצפות בשידור המקדים או להחריש את הטלוויזיה עד דקת הפתיחה, נותרה סוגיה אחת מרכזית מאין כמוה, שממנה כבר לא היה ניתן להתחמק, ובכל זאת לא ניתנה עליה הדעת - השדרים. רמי וייץ, מאיר איינשטיין ובשלבים המוקדמים גם יואב לימור הפכו בחודש האחרון לחברים הטובים ביותר של המוני בית ישראל. הם היו החוט המקשר בין ההיסטריה העולמית לבין חוויה המקומית, ויכלו, בהינף שאגה, להפוך דקות של שעמום לדרמה מותחת או מהלך נהדר לעוד אירוע סתמי. השדר, וזה כמעט ברור מאליו, הוא הדמות החשובה ביותר בצפייה טלוויזיונית בכל אירוע ספורט, מלבד הספורטאים עצמם.

תפקיד קשה

ערוץ 2 חולל שינויים אדירים בתחום הטלוויזיה בארץ, מכל זווית שרק ניתן לחשוב עליה. אליו מצטרף גם ערוץ הספורט שהנהיג בעקבות מודי בר און וחבר מרעיו סטנדרטים חדשים בכל הקשור לשידור משחקי כדורגל בישראל. אז כיצד את מונדיאל 2006 שידרו בדיוק אותם אנשים שמשדרים כדורגל מאז שנות ה-80, רק בלי מי שנחשב המוצלח מביניהם, יורם ארבל? כיצד פסחה מהפכת התקשורת של שנות ה-90 על שדרני הכדורגל וגופי התקשורת לא טיפחו עד כה אלטרנטיבה לשלטון הבלעדי של יורם ארבל, וייץ ואינשטיין? ואם מוסכם על הרוב שארבל הוא השדר הבכיר ביותר מבין השלושה, מדוע הוא לא שידר את המונדיאל?

"בכל העולם זה ככה", מצנן עיתונאי הספורט רון קופמן את ההתלהמות. "שדרים מבוגרים ומנוסים מובילים את שידורי הספורט ויש לזה סיבה טובה. שדרן הוא תפקיד קשה מאין כמוהו שמצריך ידע עיתונאי לצד יכולות קוליות, אנרגיה אדירה, יכולת תיאור והבנת המשחק. לא סתם גם ארבל וגם איינשטיין הגיעו מהעיתונות. שדר צריך להיות קודם כל עיתונאי עם ידע גדול בתחום. גם אלכס גלעדי ודן שילון, מטובי השדרים שהיו לנו, הגיעו מהעיתונות. ארבל הגיע גם מבידור, מה שהעניק לו יתרון נוסף, כי שדרן טוב צריך לדעת גם לדבר ולתקשר עם אנשים. הקול שלו חייב לשדר זהות ונוכחות. לא פלא שהוא אחד משדרני הכדורגל הטובים ביותר ששמעתי מעולם. שדרן זה אישיות מסוימת, כישרון מולד. עד היום אני זוכר את השידור של נחמיה בן אברהם את המשחק בין ישראל ואוסטרליה ב-69'. לשדר זה הרבה מעבר לתיאור של מה קורה במשחק".

גם ארבל עצמו, הזוכה לשבחים מכל עבר, מסכים שהאופי המיוחד של התפקיד הוא אחת הסיבות לכך שקשה לראות שדרנים צעירים במקומותינו. "זה מקצוע סבוך", הוא אומר על מקצוע השדרן. "הוא מורכב מהמון אלמנטים שונים שלא קל לאסוף אותם ביחד אצל אותו בן אדם. גם במדינות גדולות לא קמים שדרנים גדולים כל שנה. אפילו באנגליה הגדולה שחיה ונושמת ספורט יש שניים שלושה שדרנים בצמרת. אני מניח שזה גם עניין של מורשת. אני התחנכתי על דיוויד קולמן, גדול שדרי אנגליה, שטבע את תרבות שידור הכדורגל. בזמנו השקעתי הרבה מאוד בללמוד את המקצוע הזה ושמעתי המון שידורים. אולי השדרים הצעירים של היום לא משקיעים מספיק. ערוץ 1 וערוץ הספורט נותנים הזדמנות לשדרים צעירים ויש להם היכן ללמוד את המלאכה, עד שיום אחד יבליח מתוכם כוכב. אני אזהה כוכב כשאני אשמע אותו".

ואכן, רשימת שדרי הכדורגל הצעירים לא ריקה לחלוטין, אם כי אפשר למנות אותם על כף יד אחת. בערוץ הספורט ניתן למצוא את עמיחי שפיגלר (הבן של), רן מלובני, רון ברבש ונדב יעקובי, המשמש בעיקר כפרשן לצידו של מודי בר און באולפן ליגת האלופות. בערוץ 1 נמצאים, בפער גילים משמעותי, עמית הורסקי ויואב לימור. ההבטחה הגדולה של שדרני הספורט בארץ היא לדעת רבים ניב רסקין, שהתחיל את דרכו ככתב ספורט בגלי צה"ל. רסקין אכן מקבל זמן מסך מכובד וראוי למחמאות, אבל עד כה הוכיח את עצמו בעיקר בכדורסל, שם נמצאים לצידו גם עומר בנוביץ' ומורן ברק. בכל הקשור לכדורגל, אף שם עוד לא הצליח לבלוט מעל האחרים.

הדיקטטורים

אייל אופנהיים, מנהל התוכן של ערוץ הספורט ומי שאמור לטפח את הדור הצעיר של שדרני הכדורגל, מעלה את השמרנות של הצופים כסיבה מרכזית לקיפאון בתחום, אבל לוקח אחריות גם על עצמו. "אנחנו חיים במדינה שאין בה שוליים. לא במוסיקה, לא בקולנוע, לא בכנסת ובטח לא בכדורגל שזה משהו שהוא מטבעו מאוד במיינסטרים. אני מסכים שצריכים להיות יורשים לשלושת הטרובדורים, אבל יש פה שילוב של שמרנות של הקהל מצד אחד ושמרנות של המנהלים, כלומר אנחנו, מצד שני. כשיורם ארבל התחיל בערוץ 1, אף אחד עוד לא ידע מה זה שידורי ספורט והיה לו הרבה מקום לנסות. היום כשמגיע שדרן צעיר אין לו מקום לטעויות. בכל הפעמים שניסינו לשלב שדרן פחות מנוסה במשחקים מרכזיים קיבלנו כאלו ביקורות ותלונות, שאני, כמי שאחראי, שואל למה לי לספוג את הביקורת הזו. הרי אני יכול לקחת את ארבל וכולם יהיו מבסוטים. הרבה יותר קל לקחת סיכונים בבחירת המגיש באולפן או הפרשנים, כמו שעשינו עם מודי. להיות שדרן זה כבר סיפור אחר - זה מקצוע הכי מושמץ בעולם".

ואכן, אנשים מתעשיית תקשורת הספורט לא חוסכים בלשונם, בעילום שם כמובן, בביקורת על רמת השידור שמציגים וייץ ואיינשטיין, במיוחד במונדיאל. "יורם ארבל הוא בכמה רמות מעל כולם ואף אחד לא מגיע לרמה שלו. השניים האחרים זה עניין של נוחות של המעסיקים", אומר שדרן צעיר. "היה משחק אחד של שבדיה שאיינשטיין לא דייק בשם אחד של השבדים. זה היה מביך. יש לו סגנון הגשה ואינטונציה היפר אקטיבית. וייץ לפחות מבין את המשחק ושולט בפרטים". "אני לא יכול לשמוע יותר את מאיר איינשטיין", אומר עיתונאי ספורט, "האנשים האלו, הדיקטטורים אני קורא להם, שרדו הכל וזה לא הולך להשתנות. הם תמיד מכוונים אותך לאהוד נבחרת מסוימת, הפרשנות שלהם היא תמיד בדיעבד - כל כך ישראלי. הם נתפסים כחלק מפולקלור והופכים לקאלט, גם אם מבחינה מקצועית זה מזעזע. אנשים התרגלו שרמי וייץ גוער בשחקנים, אבל מי שמע על שדר שנוזף בשחקנים? השדרנים הללו, ואני מתכוון גם לארבל, הפכו להיות כל כך חזקים, שאי אפשר להזיז אותם מהבלטה. זה כמו שהציבור ממשיך לראות את מיקי ויעקב בערוץ 2, למרות שהם כבר מזמן לא שם".

וייץ ואיינשטיין לא נבהלים מהאשמות ונראה כאילו הם מורגלים בהן. "התחום הזה נמדד לפי הכישורים בלבד", אומר איינשטיין, "לי אין את הכוח להחליט מי משדר והשאלה מדוע אני ועמיתיי משדרים את המשחקים המובילים צריכה להיות מופנית לאנשים שמעסיקים אותנו". וייץ נוקט בגישה צינית יותר: "אני, על כל מקרה, מחזיק את כל מנכ"לי המדיה קשורים חזק אצלי בחצר. ועכשיו ברצינות - הנסיעה שלי לאירועי ספורט היא תוצאה של החלטה של מי שחפץ בשידורים שלי. אני רואה את עצמי כנותן שירות שמשתדל לעשות את עבודתו על הצד המקצועי והטוב ביותר וכל השאר הן אמירות לא ענייניות".

השדרן זוהיר בהלול, מי שהפך במרוצת השנים לחלק בלתי נפרד מתרבות שידור הכדורגל בארץ שבהחלט תפס בעבר מקום מרכזי בהווית הכדורגל הישראלית, מסביר את הדינמיקה שהביאה למצב הנוכחי: "הון עתק מושקע בשידורים כדי לקנות את הזכויות" הוא מסביר. "גוף שמשקיע כל כך הכסף לא מוכן להמר איתו, ולכן מפקידים את המפתחות אצל המוצר הבטוח והידוע שהפך להיות מותגי. עם השנים מתפתחים יחסי גומלין בין השדר, קולו, פרצופו וקהל הצרכנים. נוצרת כימיה שהופכת את יחסי הגומלין האלו לתלותיים בעיקר מכיוונו של ציבור הצופים. זה מוסיף נקודות אמינות בלתי מבוטלות לטובת השדרן הידוע, בעל הניסיון, והופך להיות שיקול מאוד מרכזי בבחירת שדר. כשאני מלמד סטודנטים לרדיו ולטלוויזיה אני אומר לאלו שרוצים להיות שדרנים שאל להם להיכנס למרה שחורה, מכיוון שדריסת הרגל של הדור הצעיר היא מאוד קטנה".

אם נגזר על הציבור להישאר עם שלושת ה"טרובדורים", ה"דיקטטורים" או פשוט שלושת שדרני הספורט המובילים בארץ עוד שנים ארוכות, נותר רק לתהות מדוע המוביל מביניהם, יורם ארבל, לא שידר את אירוע הכדורגל המרכזי בעולם שהסתיים ביום ראשון. "הסיבה היא מאוד פרוזאית", הוא מסביר, "אני שדר של ערוץ הספורט ואילו את שידורי המונדיאל הפיקה חברת צ'רלטון, שעובדת עם מאיר איינשטיין ורמי וייץ. מאוד נהניתי לעבוד מהאולפן של ערוץ הספורט בערוץ 2 ולנוכח רמת הכדורגל במונדיאל הנוכחי אני לא מאוד מצטער. ברור שברגעים מסוימים הייתי רוצה להיות שם, אבל עבורי, מכיוון שידעתי שאני לא אוכל לשדר את משחק הגמר, אין טעם לנסוע לגרמניה כדי לשדר את הבתים המוקדמים. לשדר את המונדיאל זה לשדר את כל המשחקים החשובים".

" נהנית מהשידורים?

"מחלק כן ומחלק לא. אני נוטה להנמיך את הסאונד כשאני רואה כדורגל. את השחקנים אני בין כה וכה מכיר, אז למה לי לשמוע הגיגים של מישהו אחר אם יש לי הגיגים משלי?". "