רשימת מכולת

האקדמיה הישראלית לקולנוע פרסמה אתמול את רשימת המועמדים לפרסי אופיר 2006. מתוך 21 סרטים שהוצגו בתחרות רק 14 נכנסו לרשימת המועמדים הסופית. יתכן שהמופלה הגדול ביותר הוא הסרט "גיבורים קטנים", סרט מצוין של איתי לב ("חמש דקות בהליכה") ששווק בארץ כסרט ילדים, אך למעשה מדובר בסרט שיגרום הנאה רבה גם למבוגרים. משום מה, אולי בגלל שזה "סרט ילדים", הוא נתפס כ"לא רציני".

בקוטב השני של התוצאות נמצא "אביבה אהובתי" של שמי זרחין, שזכה למועמדות בכל אחת מ-13 הקטגוריות. אמנם "אביבה אהובתי" הוא סרט באמת יפה ומרגש, אבל התחושה היא שהפייבוריט של האקדמיה השנה קיבל קצת יותר ממה שמגיע לו, ויתכן שהוא גם יזכה ביותר פרסים ממה שמגיע לו. מיד אחרי "אביבה אהובתי" נמצא "מישהו לרוץ איתו" של עודד דוידוף, שזכה ב-12 מועמדויות מתוך ה-13 האפשריות (רק השחקן הראשי - יונתן בר אור - לא קיבל מועמדות). אחריהם נמצאים "אדמה משוגעת" של דרור שאול (המספר על ילד שגדל בקיבוץ בשנות ה-70 עם אימא חולת נפש) עם 10 מועמדויות, "שלוש אימהות" של דינה צבי-ריקליס (העוסק בקשרים המורכבים והעמוקים בין שלוש אחיות לאורך כל חייהן) עם 9 מועמדויות, ו"הדברים שמאחורי השמש" של יובל שפרמן (העוסק במשבר במשפחה בורגנית תלאביבית) עם 7 מועמדויות.

הברנז'ה קבעה

אחד האלמנטים הבולטים השנה, כמו בכל שנה אחרת, היא שחברי האקדמיה אינם נועזים בבחירות שלהם. הם לרוב מעדיפים שלא להצביע לסרטים ייחודיים או מסוגננים, אלא לאלו העשויים היטב ושמייצגים סוג של מקצוענות בעשייה. כך קרה שסרטים כמו "ידיים קשורות" של דני וולמן ו"ימים קפואים" של דני לרנר קיבלו רק 2 מועמדויות כל אחד, ו"מחילות" של אודי אלוני קיבל רק אחת. סרטים אלה, בעיקר אלה של לרנר ו-וולמן, מייצגים את התוצר הייחודי והמעניין ביותר של השנה ומצער לראות שנדחקו לשוליים.

למרות שבדרך כלל יש לאקדמיה תקשורת טובה עם הקהל, השנה חבריה התעלמו מהצמד אוחובסקי/פוקס, ונתנו לסרטם החדש והמצליח "הבועה" רק שלוש מועמדויות (שחקן משנה ליוסף סווייד, מלחין לעברי לידר ועיצוב הפסקול לאיתי אלוהב, גיל תורן וישראל דוד). הברנז'ה הקולנועית החליטה שהסרט של פוקס ואוחובסקי הוא סרט רע, ולמרות שחלק לא קטן מהקהל הישראלי אומר אחרת, האקדמיה לא ממש הקשיבה, וייאמר שזו זכותה המלאה.

ואם מדברים על קהל, זה מביא אותנו לעובדה שהשנה שוב חלק לא קטן מהסרטים המועמדים עדיין לא הוצגו בפני קהל, דבר שמוריד את רמת העניין שעשוי לגלות קהל הצופים בטקס. ייתכן שהגיע הזמן לעשות שינוי בתקנון האקדמיה שיקבע, כי התנאי למועמדות של סרט הוא שהסרט הופץ במהלך השנה באופן מסחרי בבתי קולנוע בארץ. שינוי כזה צריך להוביל לשינוי נוסף בחוק, שיקבע כי כל סרט ישראלי עלילתי באורך מלא יזכה להפצה מסחרית לפחות בשני בתי קולנוע, שיוקמו במיוחד במטרה להקרין יצירה ישראלית. יש מדינות בעולם בהן הממשלה הקימה בית קולנוע שנועד להציג סרטים מקומיים שלא זוכים להפצה מסחרית רחבה, יוזמה שזוכה להצלחה רבה בקרב קהלים, גם מבחינה כלכלית. האם משהו כזה יכול לעבוד בארץ? ייתכן שכדאי לנסות.

תל אביב - לוס אנג'לס

2006 היא שנה עשירה במיוחד מבחינת מועמדויות, ויהיה מאכזב מאוד אם "אביבה אהובתי" יגרוף את מרבית הפרסים. האקדמיה נהגה בעבר לתת את רוב הפרסים רק לסרט אחד, מסורת שהשתנתה בשנתיים האחרונות מסיבות שונות. אם בשנה שעברה היה קשה להצביע לסרט אחד כי לא היו סרטים מספיק מרגשים ומעניינים, השנה יש תחושה שלכולם מגיע לזכות בהרבה פרסים. אם זאת, הרי שתקווה זו לשווא, הרי ההצבעה כבר בוצעה. שיטת הבחירה הנוכחית קובעת שהצבעת חברי האקדמה מתפרסמת בשני שלבים: קודם כל רשימה של חמשת המקומות הראשונים בכל קטגוריה, ורק בערב הטקס שמות הזוכים. בשנה הבאה שיטת ההצבעה תשתנה ותהיה מורכבת משני שלבים: בשלב הראשון יקבעו את המועמדים, ובשלב השני כל חברי האקדמיה יצביעו שוב, אבל הפעם יוכלו לבחור רק בין חמשת המועמדים בכל קטגוריה. בצורה זאת האקדמיה תבטיח שקולות רבים לא ילכו לאיבוד והבחירה הסופית תהיה הוגנת יותר.

כמו כל שנה הביקורת הקשה ביותר שסופגת האקדמיה קשורה לעובדה שהסרט שזוכה בפרס לסרט הטוב ביותר הוא גם זה שמייצג את ישראל בתחרות האוסקר האמריקני. כבר למעלה מ-20 שנה שישראל לא מופיעה בין חמשת המועמדים הסופיים לפרס לסרט הזר הטוב ביותר. יש הטוענים שהסיבה היא שהסרט הזוכה מתאים אולי לטעם הישראלי אך לא לאמריקני. יש הטוענים שהסיבה היא שאוסקרים זה עניין של יחסי-ציבור ושיווק, ושאין מי שידאג לקדם את הסרטים הישראליים בלוס אנג'לס. כך או אחרת, אם האקדמיה היא זו שקובעת איזה סרט מייצג את ישראל באוסקרים, היא גם זו שצריכה לקחת אחריות על הבחירה שלה ולעשות את המקסימום כדי לקדם אותה באמריקה.

עם זאת, הדבר החשוב ביותר הוא להפריד בין שני הדברים: טקס פרסי אופיר, שיתקיים השנה ב-14 לספטמבר במשכן לאמנויות הבמה, הוא החגיגה הגדולה של הקולנוע הישראלי, ולא ראוי שיחולקו פרסים על-פי מה שנראה שהאמריקאים היו רוצים לראות. זה לא עובד ככה. חברי האקדמיה צריכים לבחור בסרט שריגש אותם הכי הרבה, ושהביע לדעתם את האמת העמוקה ביותר. הזוכה צריך להיות הסרט שגרם להם לחלום, להתרגש, לצחוק ולאהוב. זו, בסופו של דבר, הסיבה לכך שהאנושות החליטה שיש סרטים שפשוט מגיע להם פרס.