משה הלוי, הידוע יותר בכינויו האינטרנטי הלמו, הוא אגוז קשה מאוד לפיצוח. בערב
ראש השנה סיים מעצר של חמישה ימים בשל חשד לפרסום שמן של המתלוננות בפרשת קצב
ובפרשת רמון, מעצר שהתארך בשל סירובו לחתום על תנאי ערבות שכללו אי גלישה באינטרנט
למשך חודשיים.
לא היתה זו הפעם הראשונה, גם לא השנייה ומן הסתם לא האחרונה שהלמו מבלה מאחורי
הסורגים. האם העיתונאי העצמאי, כפי שהוא קורא לעצמו, הוא לוחם נמרץ בעד חופש
הביטוי ונגד כל אויביו האמיתיים והמדומים, החל בממסד בדמות הצבא והמשטרה והשופטים
וכלה בעיתונאים וגולשים למיניהם, או אולי הוא סתם ילד מגודל ומקושקש שמשתמש
באינטליגנציה שלו
ובלשונו החדה כדי להתריס וליצור פרובוקציות?
מצד אחד, הוא בעל ידע עצום בכל מה שקשור לחוק, למשפט ולאינטרנט, מגיב נמרץ,
מחולל ומעורר ויכוחים, ו"ידיעות אחרונות" בחר בו לפני שנתיים כאחד מ-100 משפיעי
התרבות בישראל. מן הצד האחר, הוא מסוגל להתקוטט עד חורמה, להשחיר את אויביו
עד דמוניות, אגב שימוש בסרקזם ובמשחקי לשון, לפנות בלשון בוטה לגולשים ולהפעיל
מעקבי רשת מתוחכמים טכנולוגית על אויבים מזדמנים כמו גולשת שקראה לו בשמות.
סגנונו הבוטה היה לסימן ההיכר שלו. גדי שמשון, שקרא לשחררו ממעצר, הוסיף, "אם
היה לי דולר על כל פעם שהלמו ירד עליי הייתי משלם בשבילו את הערבות".
באתר של הלוי, הלמו-נט, יש חדשות בתחום המשפט והאינטרנט ותחומים קרובים, פסקי
דין מתוארים בדיוק רב, בשפה בהירה, עשירה וגם סרקסטית. הידיעות מלוות בחומרים
גרפיים מעשה ידיו. ידיעה על גולש ותיק שתבע חברה של קלטות פורנו משום שהכתוביות
הפריעו לו לצפות, למשל, מלווה בתמונה של יד מעוגלת קלות ונעה עם הכיתוב "מעלה
ומטה... בקצב אחיד". חדר הסאטירה מלא בבדיחות חזותיות כמו צנצנת טחינה לבנונית
"מאה אחוז בומבום טהור", מימי המלחמה האחרונה, ו"הארגון הכי זבאללה", ויש גם
חדר שקרוי "הלמו נגד שאר העולם" ובו "סיפורים אמיתיים על שוטרים עבריינים שקרנים
רמאים", עם מפכ"ל המשטרה קראדי שעל פניו מצוירים בצבע שחור, בסגנון של ילדים,
זקן, משקפיים וגבות עבות; סיפור פרשת אתר הפרודיה על שרי אריסון שהעלה, "מהות
התחת של החיים", וכל שאר עלילות האתרים הפרודיים והבדיחות החזותיות שלו ש"גרמו
למהומה", כפי שהוא מציין בגאווה. בחדר הזה יש ציטוט מתוך שיר של סי היימן:
"היי אתה, גיבור גדול. בוא והראה לי שאתה יכול". יש לו בלוג במערכת הבלוגים
של "גלובס", בעבר הוציא את "דואר חשמלי", עיתון רשת למנויים, בחינם כמובן,
אבל מכתיבתו פרש, וחוץ מזה הוא מגיב, עונה, מתנצח ונלחם בפורומים ובתגובות
לידיעות, לאתרים ולבלוגים למיניהם.
מעצרו פתח חזית אינטרנטית רחבה לשחרורו, ולא מעטים העירו ששמן של מתלוננות
על אונס כבר נחשף בכל מיני מקומות, למשל אצל שי ודרור, בדואר האלקטרוני ובאתרים
שונים. אבל שאר החושפים לא מנהלים מערכת יחסים שנונה ועכורה עם המשטרה, ולא
כותבים שוב ושוב שהיא משתמשת בצווים מפוברקים, שהיא עוברת על החוק בדרכים מדרכים
שונות וששוטריה נגועים ברגשות נחיתות. בסופו של דבר הגיעו לאיזו פשרה שלפיה
ישוחרר, ומחשביו המוחרמים יוחזרו לו החודש לאחר שתותקן בהם תוכנת ניטור שתבדוק
שהוא משתמש בהם רק לצורכי עבודה. האירוניה היא שמכיוון שהוא חופשי להסתובב,
אין מה שימנע ממנו לגלוש באינטרנט מכל קפה אינטרנט. הלמו רואה בזה עוד סימן
ל"בורות ושטחיות של שופטים שלא מבינים מה זה אינטרנט".
בימים אלה הוא מסתובב ללא טלפון סלולרי, שהוחרם. בתיק המחשב הנישא שלו יש קלסר
מסודר להפליא של ניירות, מסמכים וקטעי עיתונות הקשורים למעצרו האחרון. הוא
גר זמנית אצל הוריו מכיוון שהמחסן שהתגורר בו עד לאחרונה נמכר. למחסן עבר להתגורר
לאחר שלא עמד בתשלומי המשכנתא של הדירה שלו, משום שאין לו כמעט עבודה שגם מתפרנסים
ממנה.
הוא בן 36 אבל נראה צעיר הרבה יותר בפניו העגולות ולחייו האדמדמות - פרצוף
שנהוג לכנות בייבי-פייס. הרושם התיכוניסטי מתגבר כשהוא נזכר איך פרופ' עזי
ברק, פסיכולוג האינטרנט מאוניברסיטת חיפה, טבע ביטוי על שמו, הלמואיזם, שהגדרה
שלו רחוקה מאוד מלהחמיא. תוך כדי דיבור הוא רושם על דף הפוליו שלפניו את המונח,
מילה אחת ויחידה בראש דף לבן וריק, כמו ערך השואף להתמלא.
יש פער עצום בין כישרון הכתיבה שלו ובין שפתו הבוטה; בין יכולתו לרכוש ידע,
הן משפטי והן טכנולוגי, ובין חוסר יכולתו לתרגם אותו לפרנסה; בין חייו המלאים,
העשירים, מלאי האינטראקציות החברתיות ברשת ובין חייו המצומצמים, הכמעט לא קיימים,
מחוצה לה.
¦ )
- למה בכלל הסתבכת עם פרסום השמות של המתלוננות?
"אני לא מודה שפרסמתי. פרסמתי בבלוג שלי ב'גלובס' אייטם תחת הכותרת 'חיים רמון,
משה קצב, קישורים', והיה שם קישור לאתר של חיים רמון, ששמה הופיע בו. אפשר
להבין מזה שאני חושף את זהות המתלוננת, אבל אני לא אמרתי שזאת המתלוננת. הקוראים
אינטליגנטים, הם יכולים לחשוב מה שהם רוצים".
- מה היתה האידאולוגיה מאחורי הפרסום הזה?
"אין אידאולוגיה, זאת שיחת סלון, זה קטע של בלוגים, לתת קישורים לכל מיני מקומות".
- אבל הרי ידעת שאסור לפרסם את שמה.
"לא קיבלתי שום צו איסור פרסום".
- טוב, איך תקבל? אתה לא אמצעי תקשורת רשום.
"זהו בדיוק. לא יכולים להטיל עליי, ובכלל על תוכן באינטרנט, מגבלות, ולא יכולים
לבוא אליי בטענה שידעתי. בדקתי את זה חוקית כבר לפני שלוש-ארבע שנים".
- למה העדפת לשבת במעצר ולא להתחייב שלא תגלוש באינטנרט חודשיים?
"יש החלטות שיפוטיות שאי אפשר לתת. לבית המשפט אין סמכות, והן לא הגיוניות.
את לא יכולה להוציא החלטה לאסור על כלב לנבוח, לאסור על אדם לנשום, ואפילו
על נרקומן להזריק סמים. בלי אינטרנט לא הייתי יכול לקרוא את עיתון הבוקר, לראות
מה קורה בחשבון הבנק שלי, לתקשר עם עורך הדין שלי, לקרוא פסקי דין שקשורים
אליי".
- למה אתה חושב שהתעקשו איתך?
"המשטרה מפעילה את קטע המעצר כדי לשבור נחקרים. הם חשבו שיום אחד באבו כביר
ישבור אותי. בסופו של דבר, ישבתי חמישה ימים. שמעתי את החוקרים בוכים לשופטת
שהם צריכים לבוא כל יום לבית המשפט על מקרה כזה. במקום נחקר היה להם פתאום
קדוש מעונה שמקבל פרסום בעיתון וכל מה שהם לא רצו שיקרה. זה הפוך על הפוך.
המעצר הזה פעל נגד המשטרה, כי לחשוד לא היה אכפת לשבת באבו כביר, ולהם לא היה
מושג איך לרדת מהעץ".
- איך לא אכפת לך? רוב האנשים יעשו הכול כדי לצאת משם.
"יש אדם עם משפחה, אישה, ילדים קטנים, שיפריע לו לשבת באבו כביר. יש אנשים
שנשברים שם ובוכים. אבל אם מגיע לאבו כביר עיתונאי עצמאי, שיכול להתרשם ממה
שקורה שם, לדבר עם עצורים, סוהרים, לראות את העוולות, העבירות על החוק ולדעת
שהוא הולך לעשות כתבה על הדברים האלה, הימים עוברים לו בקלות. כי הקטע של שבירה
הוא מנטלי, אף אחד לא מרביץ לך שם. גם על אוכל לא חשבתי, רק מים שתיתי, זה
משהו מנטלי. כמו שנזיר יכול לצום כמה ימים ולא להרגיש רע".
¦ ) הלמו, מהנדס מחשבים במקצועו, התחיל להתעניין בפן המשפטי "בגלל קטע אישי".
הקטע האישי הוא מלחמתו הארוכה בעיתונאי יואב יצחק, בעל אתר החדשות nfc. הרגע
המכונן של המלחמה הזאת היה ב-2001, כאשר יצחק כתב טור לא אוהד על השופטת דורית
בייניש, פרסם את תמונתה ומתחתיה הכיתוב "הזנה חוזרת".
הלמו, שעדיין התארח אצל אחרים אז, "ציטט" באתר רוטר-נט את התמונה ושינה מעט
את הכיתוב - הוסיף ו' לפני הנ', מתוך כוונה להראות שזו היתה כוונתו הנסתרת
של יצחק ושיצחק "נוהג בזילות בבית המשפט". זו היתה הפעם הראשונה שמחשביו של
הלמו הוחרמו בשל תלונה פלילית על העלבת עובד ציבור, והוא ואתר רוטר-נט ספגו
תביעת לשון הרע מיצחק (מיליון לאתר, 100 אלף להלוי). חקירת המשטרה נפסקה די
מהר ולא הגיעה לכדי אישום פלילי, אבל תביעת לשון הרע המשיכה להתגלגל. ישעיהו
רוטר, מפעיל רוטר-נט, התפשר. הלוי, כצפוי, הלך עד הסוף. ב-2004 פסק בית המשפט
שישלם ליצחק 10,000 שקל ועוד הוצאות משפט (7,500 שקל). הלוי טוען שניצח במשפט.
התמונה המדוברת היתה שיאה של מלחמה בין שני אתרי החדשות. "אם משווים זאת בראייה
היסטורית, זה כמו המלחמה בין 'ידיעות' ל'מעריב'", נסחף הלוי.
- על מה הם נלחמו?
"יואב יצחק ביקש מרוטר-נט לא לתת קישורים לכתבות שאצלו באתר. רוטר ראה בכך
דרישה לא הגיונית והרשה לעצמו להביע ביקורת לא כל כך נעימה וללעוג לדרישה.
יואב יצחק לא בדיוק פראייר, והגיב בכתבות משלו נגד אתר רוטר-נט. ככה במשך שלושה
חודשים, עד שבשלב מסוים בא הקטע של בייניש". באמצע התקררו קצת היחסים בין הלוי
לרוטר, והלוי גם הרחיב מאוד את פעילותו באינטרנט, פתח את האתר שלו, והחל להתמחות
בכל מה שקשור למשפט באינטרנט, הגבלה על תכנים, לשון הרע, חוק הפרטיות, זכויות
יוצרים, אמת בפרסום וכדומה. שוב ושוב סיכם את מסקנותיו במילים כמו: "איך בכלל
שופט מכובד יכול להיכנס לנעליו של הקורא הסביר שחי את חייו בסביבה מלוכלכת
אחרת לחלוטין (האינטרנט) מהסביבה הנקייה והמהוגנת שחי בה בית המשפט על כל שופטיו
וקלדניותיו? איך בכלל מפרשים ציניות בשפה משפטית? איך טוענים לאמת בפרסום כאשר
מדובר בסאטירה חריפה ועוקצנית? האם סאטירה נוקבת המבוססת על אמת יכולה לעמוד
בהגנת תום לב כלשהי?"
- למה אתה אומר שניצחת את יצחק אם בית המשפט פסק לרעתך?
"הוא דרש 100 אלף שקל ונפסקו לו 10,000 שקל, ובפסק הדין יש ביקורת על יואב
יצחק שהוא פרובוקטור ולא כותב בשפה יפה נגד אנשי ציבור".
- ואתה לא פרובוקטור שנהנה מתשומת הלב?
"אני לא רואה בעצמי פרובוקטור, בייחוד ברף שהמדינה מציבה לפרובוקטור, עיין
ערך אבישי רביב. פרובוקטור הוא אדם שעושה דברים כדי לגרום למהומות. המטרה שלי
היא לא לגרום למהומות, אלא להביא לקוראים שלי מידע שהעיתונות נמנעת מלפרסם
או אין לה חשק".
- מה היא נמנעת מלפרסם?
"יש מידע שהיא נמנעת מלפרסם כדי לא לפגוע במקורות המידע שלה, מוסדות ממשלה,
צה"ל, משטרת ישראל, פוליטיקאים. ויש קטעים שהיא נמענת מלפרסם כי היא חושבת
שזה חדשות משעממות. העיתון מחליט בשביל הקוראים שלו מה מעניין ומה לא. ולפעמים
היא מפרסמת דברים לא נכונים".
- למשל?
"כאשר נעצרתי כתבו שהשמצתי שופטת. אני? אני יצאתי נגד עיתונאי שכתב בזילות
על שופטת. הפכו הכול בכוונה".
- בכוונה? למה?
"אני מכיר את הפוליטיקה של העיתונים. חלק מהעיתונאים הם שטחיים, וחלק כותבים
דברים נכונים והופכים להם בעריכה, כי יותר פיקנטי לכתוב על בן אדם שהשמיץ שופטת
ולא מפחד מכלום. אם היו כותבים את פסק הדין זה היה משעמם. המטרה שלהם ליצור
רעש, ליצור כותרת. ואחר כך שוטרים באים לבית המשפט כשבדו"ח הסודי שלהם כתבה
של איזה טמבל, ובמעצר יש לזה משמעות כי הדברים לא נבחנים לעומקם כמו במשפט".
¦ ) אינטרנט, אומר הלוי, "הוא חלק מהחיים שלי, כמו ללכת ברחוב". בגיל 13 קיבל
את המחשב האישי הראשון שלו, בבית הספר למד במגמת אלקטרוניקה ומחשבים, בצבא
שירת כטכנאי קשר, אלקטרוניקה ומחשבים בחיל האוויר. לאחר שחרורו מהצבא עבד שמונה
שנים בהיי-טק, בשתי חברות שמתעסקות בכרטיסי אשראי וכרטיסים חכמים. "ואז ההיי-טק
קרס, הבועה התפוצצה".
- אז היית חלק מגל הפיטורים בהיי-טק?
"לא ממש. באורורה (החברה האחרונה שעבד בה) היו רק חמישה אנשים. היו חילוקי
דעות מסוימים ונפרדו דרכינו. זה היה בערך ב-2001. חודשיים אחרי זה החלה הפרשה
עם יואב יצחק, ואז הפכתי בעצם לפעיל אינטרנט דה-פקטו. תרמתי לרשת הישראלית
חומרים מיוחדים שלא היו קודם, כל נושא המשפט והאינטרנט בסיקור חדשותי בשפה
שיכולה להיות מובנת לא רק לעורכי דין, אלא לציבור רחב של גולשים".
- ועבודה ששכר בצידה?
"מאז אורורה אני מנותק מהקטע של להיות שכיר. התחלתי להיות עצמאי בכל מיני עבודות.
למשל במלחמת המפרץ התקנתי ממ"דים, אני עושה כל דבר שמכניס כסף. במקביל היה
חיפוש עבודה שלא כל כך יצא לפועל".
- למה?
"יש הקטע הזה של מכוני אבחון. הייתי ברכבת ישראל לפני כמה חודשים, חיפשו שם
איש מחשוב לצורך פיתוח מערכות מסוימות. רצו לקבל אותי, אבל התנאי היה לעבור
אבחון פסיכומטרי, פסיכולוגי, חברתי, כל המילים המפוצצות האלה. אני לא יודע
מה מכון האבחון כתב עליי, אבל הוחלט שאני לא מתאים לתפקיד. במכון אבחון אחר
שהייתי בו דווקא הסבירו לנו מה היו הקריטריונים. זה היה כאשר רציתי לקבל תפקיד
של טכנאי צומת בחברת תקשורת. צומת הוא חדר מבודד מתחת לאדמה, מלא ארונות תקשורת
וחוטים ומחשבים, ויושבים שם במשמרות של אחד, מבודדים מהציביליזציה, כל שמונה
שעות מתחלף בן אדם.
"אחרי תשע שעות של מבחנים, עם עוד כמה נבחנים, אמרו לי שלא התקבלתי. מה התברר?
חברת התקשורת חיפשה אנשים מנותקים מהמציאות שלא רוצים להתקדם ולא אכפת להם
שתוקעים אותם. אדם יותר פתוח ותקשורתי לא מתאים לעבודה הזאת".
- איך אתה לא מצליח למנף את היכולות שלך למשהו יותר מאשר טכנאי צומת?
"יש דברים שאני כן מצליח למנף. עזרתי לאמיר גנס (איש דואר הזבל שמייקרוסופט
תבעה) להכין את כתב ההגנה. על העבודה הזאת קיבלתי שכר מלא. אני לא יכול להפוך
כתיבה של כתבי הגנה למקצוע כי במדינת ישראל יש חוק של לשכת עורכי הדין שמונע
ממני להתעסק בזה (משום שאיננו עורך דין - ש"ל). במקרה הזה נחשבתי לעובד שלו
כי עשיתי לו כמה עבודות גרפיות, אז זה היה בסדר".
- מכנים אותך "הילד הרע של האינטרנט". זה נכון?
"אפשר להגיד שאני הילד הרע של האינטרנט. יש כאלה שהולכים רחוק ומייחסים לי
עבריינות מסוימת, אבל בעולם האמיתי מעולם לא הוגש נגדי כתב אישום ומעולם לא
הורשעתי".
- למה אתה נוקט סגנון בוטה כל כך?
"לפעמים צריך להקצין כדי להעביר מסר. אם תכתוב 'פרווה' אף אחד לא יתייחס אליך,
ותהיה עוד אחד בשרשרת של מגיבים וכותבים. יש דרכים לחדד מסר שמגיעות מעולם
הספרות, כמו למשל סאטירה, פרודיה, הנפשה - יש לי ספר כזה שמגדיר את כל המושגים
האלה".
- אתה נפגע מדברים שכותבים עליך?
"לרוב אני לא נפגע. לפעמים אני מתעלם, ולפעמים אותו אחד מקבל חזרה. לדוגמה
אדם כותב לי 'אתה גר במחסן, אולי תבוא לנקות אצלי, תקבל כמה גרושים'. כולם
יודעים שהמטרה היא לפגוע בי, אז כשיש לי זמן להתבדח אני כותב לו, 'שמע, אני
לא צריך לנקות אצלך, אמא שלך משלמת לי טוב'. ואז הוא נפגע".
- אתה מתפלא שהוא נפגע? הסלמת את העימות בכמה דרגות.
"כן, אבל לא אני התחלתי. לפעמים מתפתחת מלחמת שנינויות, ובזה אני תמיד לוקח.
זה קטע של צורת חשיבה. אם יש לאדם רגשי נחיתות הוא יפסיד. לדוגמה שוטרים, שיש
להם רגשי נחיתות, אם אתה פוגע להם בכבוד באינטרנט, זה צץ אחרי זה בבית משפט".
- מה הדברים הכי גרועים שכותבים עליך?
"לפעמים אנשים כותבים דברים מאוד משמיצים. גולשת בתפוז כינתה אותי פדופיל והומוסקסואל.
בכלל אנשים חושבים שאם אתה בן 36 ואתה לא נשוי אז אתה כנראה הומו. אף אחד לא
יודע עם אילו בנות נפגשתי. אולי אני לא מתחתן כי יש לי אג'נדה אחרת בחיים?"
- איזו אג'נדה?
"לא להביא לעולם ילדים שאני לא יכול לפרנס".
- ואתה לא נעלב?
"במשך הזמן התחשלתי".
¦ ) הוא גר זמנית עם ההורים, ועליהם הוא מסרב לדבר, "כדי שלא יקראו על עצמם
בעיתון". ומה אחרי ה"זמנית"? "אני לא יכול להסגיר את המקום שאני גר בו כדי
שלא יהיו התנכלויות של שוטרים".
- בימים כתיקונם, כשהמחשבים שלך אצלך, איך נראה היום שלך?
"אין לי סדר יום קבוע, אני לא קם בבוקר, לא מצחצח שיניים כמו שמצפים. אם יש
לי פרויקט אני יכול לעבוד 24 שעות ביממה רצוף ואחר כך לישון 24 שעות רצוף.
הייתי בן אדם רגיל כזה מגיל 18. קמתי כל יום והלכתי לצבא, אחר כך לעבודה כל
יום. פעם אנשים היו צריכים לקום בבוקר, לחטוב עצים, להביא אבנים. היום לא עושים
את זה. גם יש דברים שאנשים לא יודעים עליי".
- מה לא יודעים עליך?
"אנשים לא יודעים שיש לי תואר במדעי המחשב, חושבים שאני סתם פרחח עם מחשב".
- יכולת למשל להיות ביחידת פשעי המחשב של המשטרה.
"לא הייתי מתגייס. אני לא מסוגל לעבוד בארגוני פשע. כנ"ל לגבי צה"ל. עד לפני
כמה שנים הייתי עושה מילואים, היום אני לא מוכן. ראיתי איך הם משקרים, ממציאים,
מסלפים".
ההיתקלות של הלוי עם הצבא החלה בהתייצבות בשער בסיס חיל האוויר ב-2003, לאחר
שקצין הקישור הודיע לו שהוא נחשב נפקד. מכאן החל סיפור הרפתקאות שאותו העלה
באתר שלו תחת השם "צבא ההגנה על התחת" לרגל "יום המילואים" 2004, ובו הוא מדבר
על "מחנות ריכוז צבאיים" ועל "דיקטטורה חצי פשיסטית". במהלך התקרית הוא מתווכח
עם הש"ג שמסרב לצלצל לקצין, נלקח למעצר בכלא 6, מסרב להתחייב שלא יתאבד, נאזק,
צם, נלקח לאבחון פסיכיאטרי, מוכרז כנראה כ"נסער אך שפוי", ובסופו של דבר משוחרר.
- כמה ימי מעצר כבר עשית בחייך?
"יש במדינת ישראל כמה סוגי מעצר, ביטחוני, פלילי, אזרחי של הוצאה לפועל ומעצר
צבאי. רק בביטחוני לא הייתי, בכל השאר כן".
- למה?
"הממסד מפחד ממני. יש לי 1,300 מנויים רשומים באתר, ב'גלובס' יש לי 100 קוראים
קבועים. כניסות יש לי בעיקר ממנועי חיפוש כגון גוגל. מחפשים נושא מסוים ומגיעים
למשהו שכתבתי. זה יתרון שאין לאף עיתון מודפס וגם לא לעיתונות אינטרנט".
- למה אתה עושה את זה?
"למה אנשים אוספים בולים? התחביב שלי היום הוא תיעוד האינטרנט בעברית, הן כתרבות
הן בתחום המשפט. עוד כמה שנים זה יצטרף לכלל ראייה היסטורית".
- אתה רואה את עצמך כהיסטוריון של הרשת?
"אני היסטוריון דה-פקטו, אני לא מתעד בכוונה תחילה. מגיעה ידיעה, אני כותב.
היום אני שותף לכתיבת ספר שיתעד את ההיסטוריה המשפטית הישראלית של רשת האינטרנט.
זה נעצר קצת לאחרונה, אבל המקרה האחרון מריץ אותי מחדש להמשיך במשימה".
- מה יוצא לך אישית מזה?
"יש הרבה אנשים במדינת ישראל שמודדים הישגים בכסף. יש דברים שלא נמדדים בכסף,
אלא נמדדים על פי הכרה, וזו תגיע לא עוד שנתיים או שלוש, אלא עוד עשר או 20
שנה. אז אנשים יבינו איך האינטרנט הפך להיות משהו שהמדינה שולטת עליו".
כתבות
ני"ע
