ביהמ"ש: הסכם ממון המבריח רכוש מנושים אינו בהכרח לא חוקי

פסק הדין ניתן בתביעה שהגיש אדם נגד אחיו וגרושתו של האח. התובע טען כי אחיו - שלווה ממנו 200 אלף שקל ולהבטחת החזר ההלוואה נתן לו שטר ביטחון על סך 200 אלף שקל - כרת הסכם ממון עם מי שהיתה אז אשתו, והעביר לבעלותה הבלעדית בית ודירה שהיו בבעלותם המשותפת.

משחלפו מספר שנים והלווה לא החזיר את ההלוואה, הגיש האח המלווה את שטר הביטחון לביצוע בלשכת ההוצל"פ, וביקש לעקל את זכויות אחיו בבית. ואולם, האישה התנגדה לבקשה בהסתמך על הסכם הממון. בשלב מאוחר יותר חתמו השניים על הסכם גירושין.

התובע טען, כי הסכם הממון והסכם הגירושין נחתמו למראית עין בלבד ואינם חוקיים. לדבריו, השניים המשיכו לחיות כבעל ואישה, ומטרת ההסכמים ביניהם היתה הברחת נכסים. עוד טען כי בהזדמנויות שונות התייחס אחיו לבית, שאת זכויותיו בו העביר לגרושתו, כאל ביתו.

הנתבע טען, באמצעות עוה"ד רן פינגרר ורמי שקור, כי הסכם הממון מחייב על מלוא הוראותיו ולכן לא ניתן לבטלו, ואילו גרושתו טענה כי מטרת הסכם הממון היתה לתת לה פיצוי הולם על אובדן כספיה הנפרדים, שהושקעו בתשלום חובותיו של בעלה.

השופטת שושנה ברגר דחתה את התביעה וקבעה שהתובע לא יכול להעיד מידיעה אישית על כוונות שבלב וגם לא על טיב יחסיהם של בני הזוג בתוך ביתם פנימה. לדבריה, אין חולק שהסכם הממון שיקף מציאות של חובות רבים, וכי מטרת ההסכמים היתה להבטיח את זכויותיה של האישה מפני תביעות הנושים השונים.

השופטת קבעה, כי חוזה למראית עין הוא חוזה שקיימת בו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לבין רצונם האמיתי, ואולם "הסכם הממון והסכם הגירושין באו להסדיר אינטרסים לגיטימיים של הצדדים, למתן פיצוי נאות לאישה". (תמ"ש 6580/04).