הצנזורה מכה שוב

כמו תמיד, גם כאן איש לא בדק האם הצנזורה הזו עומדת במבחן חופש הביטוי, שהוא ערך עליון בכל מדינה דמוקרטית מתוקנת, והאם יש לה צידוק פילוסופי בעולם תקשורתי שאיבד את קוי הגבול בין אלימות לבין סקס, בין פורנוגרפיה לבין ארוטיקה, בין "פגיעה בנפשו של הצופה" לבין "פגיעה במוסר".

'שורטבאס' הוא סרט שלא מצנזר כלום. יש כאן יועצת מינית, שלא מגיעה לאורגזמה, אישה שעוסקת בהצלפות לשם פרנסה והנאה, והומואים שעסוקים בפעילות מגוונת.

בניגוד לקולנוע הרגיל שמגיע מהוליווד, אין כאן סדין לבן, שנמתח עד מתחת לצוואר כדי שלא נראה חלקת עור חשופה, אין וילונות מתנפנפים או גלים מתנפצים אל החוף כדימויים סקסואלים, אלא הדבר עצמו. לגמרי. לכל אורכו הסרט מציג אנשים העוסקים (כמו בחיים) בסקס במגוון צירופים - בנאליים וגם לא כל כך שגרתיים.

בעבר צונזרו במלואם הסרטים 'קליגולה', 'האשה האחרונה' של מרקו פררי, 'אימפריית החושים', והסרט 'עוד' של ברבט שרדר בשל סצינות "יוצאות דופן בנועזותן". בעבר חלו סמכויות המועצה גם על מחזות תיאטרון, אך מאז 1991 הן חלות על סרטי קולנוע בלבד. כך שאותה סצינה שבגללה נפסלו 'שורטבאס' ו'בראון באני' של וינסנט גאלו, היו עוברות בתיאטרון ללא שום בעיה.

בארה"ב - וגם בישראל - מבוהלים יותר מסקס מאשר מאלימות קשה. מין אוראלי מפחיד את הרוב האמריקני השמרן הרבה יותר מראש נערף בחרב או אוזן נכרתת בסכין. אין סיכוי לעירום מלא וליחסי מין כאלה ואחרים, אבל אין שום בעיה עם אנשים מדממים למוות, ילדים החוטפים כדור וטילים המחסלים שלושה מיליון איש בסרט אקשן.

העולם המודרני בחר ברשע כאופציה עדיפה עליו. זהו הפונדמנטליזם החילוני, הבחירה ברוע במקום באהבה החופשית.

בסרט 'ליאון', למשל, של לוק בסון, גארי אולדמן יורה למוות בילד בן 3, ואף אחד לא חשב, משום מה, לקצץ את הסצינה הזאת החוצה.

ארגוני ההורים באמריקה, שבוחנים בעין קפדנית כל טקסט בתקליט היפ הופ ומטאל, ידאגו לצנזורה של טקסטים מיניים, אבל יעברו לסדר היום על האלימות המטורפת ששוטפת את המסכים.

שמתם לב שבסרטים של קוונטין טרנטינו אין עירום? ב'כלבי אשמורת' יש פסיכופט החותך לשוטר כפות את האוזן. ב'ספרות זולה' יש חרב משספת וכדור המרטש לנער שחור את הפרצוף והמוח במכונית הנוסעת. שלא לדבר על 'להרוג את ביל' המדמם ורווי הקרבות והמוות. אם להיות יותר ספציפי, אז אין יותר הגבלה על "מין ואלימות" בסרטי קולנוע, משחקי מחשב וסדרות טלוויזיה. יש איסור על מין. יש הרשאה מוחלטת לאלימות.

זה היה ברור גם בימי קדם. בשל הפחד ממיניות ובזכות אותו הרוע המוחלט, גברים עינו, השפילו ושרפו למוות נשים באשמת כישוף. הרוע נוכח בקולנוע היום בזכות פונדמנטליזם של פוליטיקאים וציניות של דתיים חשוכי דעת ואבירי הפוליטיקלי קורקט, שהרג כל חלקת אמנות טובה בשם אותה הצמדה מעוותת של מין לאלימות.

סקס מפחיד את אלה שרוצים לשלוט בנו. סקס מעורר את שמחת החיים. מי שמתעוררת בו חדוות חיים, יתקשה ליטול חיים ממישהו אחר. ממשלות לא מעוניינות באזרחים שלא יכולים להרוג. לא במקרה, המדינות התוקפניות והאלימות ביותר בעולם, הן אלה שבהן יש שמרנות מינית חמורה. אלימות מדכאת את רוח האדם. היא גורמת לך להרגיש קטן ואפסי אל מול הרשע. סקס גורם לך להרגיש חיוני. חי.

ושוב זה לא מקרי, אבל כל תנועה שניסתה להביא שלום, יופי ותקווה לעולם, גם אימצה תיאוריות על מיניות חופשית. וויליאם רייך, למשל, אמר ש"אם לצוררים הגדולים בהיסטוריה היו יותר אורגזמות טובות, העמים בסביבה שלהם היו הרבה פחות אומללים". אפשר להסכים או לא, אבל אי אפשר שלא לחשוב על זה ברצינות.

אפשר (וכדאי) לצפות ב'בראון באני' של וינסנט גאלו (שהוא גם מוזיקאי נהדר), גם מפני שהאיש יודע לרצף את סרטיו במוזיקה מהחלומות. מי שראה את 'באפלו 66' בוודאי זוכר, אבל הפסקול של 'בראון באני' מצליח לשלוף ממרתפי שנות השישים חמש רצועות חלומיות, כשלצידן חמישה קטעים חדשים ומקוריים של ג'ון פרושיאנטה ('רד הוט צ'ילי פפרס'), שנכתבו במיוחד לסרט. ג`קסון סי-פרנק, גורדון לייטפוט. פסקול מדהים.

גם במקרה של 'בראון באני' וגם במקרה של 'שורטבאס' מדובר בסרטים מרגשים ומעניינים, הרבה מעבר למה שאפשר לחשוב. פסילתו של הראשון והגבלתו של השני לצפייה בשעת לילה מאוחרת לבני 18 ומעלה מעידים על חשיבה ישנה וצבועה ולא על הבנה של המדיה ב-2006. פורנו הרי אפשר לקחת ב-20 שקלים בכל וידאומט בפינת רחוב או להוריד חינם מהאינטרנט.

'שורטבאס' ו'בראון באני' אינם סרטי פורנו, למרות שהם עושים שימוש באלמנטים פורנוגרפיים. ואולי זו הסיבה שהם מבהילים את הצנזורים. דווקא מפני שזו אמנות שמשתמשת בפורנוגרפיה כדי לומר משהו על החיים שלנו.

ואולי כוכב הסרט, ג'יי ברנן, הגדיר את זה הכי טוב. בראיון לפורטל הסרטים הישראלי הוא אמר: "אני מאמין שבזמן שאנחנו מדחיקים את המיניות שלנו או כל רגש ואינסטינקט אנושי, בשלב מסוים הם מתחילים לצוד אותנו בתת-מודע. אותם אינסטינקטים בסיסיים לוקחים את האנשים המודחקים לכיוונים חדשים של זעם, פחד ושנאה עצמית. אנשים מסתבכים במערכות יחסים לא בריאות כי הם לא חוקרים את המיניות שלהם, והם לא מצליחים להפריד בין אהבה להורמונים משתוללים.

"אני גם מאמין שאם אנשים היו הרבה פחות מודחקים מבחינה מינית, היו הרבה פחות מקרי אונס, אלימות ומלחמות". "