"השבת אבידה" היא מצווה המוכרת, אולי, מילדותנו בבית הספר, ורבים אולי אינם מודעים לכך שקיים גם חוק כזה, השאוב בעיקרו מהמשפט העברי. לפי החוק, שנחקק ב-1973, המוצא אבידה חייב להשיבה לבעליה, אלא אם בנסיבות העניין סביר להניח שהוא התייאש ממנה. אם הוא מודיע על כך למשטרה, הוא חייב למסור לה את האבידה, במידה שהיא דרשה זאת ממנו. אם בתוך ארבעה חודשים לא יימצאו הבעלים, יהפוך המוצא לבעל האבידה.
עוד קובע החוק, שמי שמוצא אבידה ברשותו של אחר, "חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמסרה לו לפי דרישתו; קיבל בעל הרשות את האבידה לידו, יראו אותו כמוצא". סעיף אחרון זה עמד במוקד המחלוקת במקרה שהגיע לבית המשפט לתביעות קטנות ברמלה. ליאת ש' מצאה שטר של 200 אירו בנמל התעופה בן-גוריון. היא ביקשה להביאו לתחנת המשטרה, ופנתה לשם כך לדוכן המודיעין.
הפקידה בעמדה טילפנה ישירות לאחת המחלקות של רשות שדות התעופה (רש"ת), שמיהרה לשלוח עובד מטעמה לאסוף את השטר. תחילה סירבה ליאת למסור לו את השטר, משום שרצתה למסור אותו למשטרה, אך לאחר שאמר לה שהחוק מחייב אותה למסור אותו לידיו, היא עשתה כן וקיבלה ממנו אישור על מסירת השטר.
ליאת המתינה מספר חודשים, ולאחר מכן פנתה לברר מה עלה בגורל השטר. ברש"ת השיבו לה, שהשטר לא נדרש ע"י בעליו, אך למרות זאת סירבו למסור לה אותו. ליאת הגישה תביעה, ולאחר שרש"ת קיבלה אישור להיות מיוצגת ע"י עו"ד (רן שיטרית ממשרד משה נסים, רינקוב, סנדרוביץ), קיבלה גם היא אישור ייצוג (עו"ד חן שטיין).
רש"ת טענה בכתב ההגנה, שליאת משקרת לבית המשפט ומגבבת חצאי אמיתות, וכי היא לא מצאה את השטר במדרכה סמוך לכביש, אלא ליד הדואר בשטח הטרמינל. לדבריה, ליאת אף הסתירה מבית המשפט את היותה עובדת חנות Change שבשטח הטרמינל ואינה סתם נוסעת תמימה העובדת בנמל התעופה, כפי שניסתה להציג בתביעה. לכן, טענה רש"ת, הכסף נמצא בתוך שטח שהוא בחזקתה, ולפי החוק אם לא נמצאו הבעלים, האבידה שייכת לה.
המחלוקת העובדתית בין הצדדים נגעה למקום מציאת השטר (האם על המדרכה ליד הכביש או ליד הדואר בטרמינל). השופט זכריה ימיני קבע, שלרש"ת אין הרי אפשרות לדעת היכן מצאה ליאת את השטר, משום שלא היו עדי ראייה. "העובדה שהתובעת בעת המציאה עבדה ב-change", ציין, "אינה הופכת אותה למי שאינה דוברת אמת. בהחלט ייתכן שהתובעת מצאה את השטר במדרכה ליד הכביש, לאחר שיצאה ממקום עבודתה. מקום העבודה אינו משנה מאומה לגבי הוראות חוק השבת אבידה".
גם הרישום בטופס ריכוז אבידות ומציאות, הוסיף השופט, אינו ראיית נגד לעדותה של ליאת. "מדובר למעשה בעדות שמיעה של מי שרשם את הרישום, כפי ששמע ממר שפט (עובד רש"ת - נ.ש.), שלא ראה היכן נמצא השטר, אלא קיבל אותו מהתובעת בדלפק המודיעין בנמל התעופה". לכן, נתן ימיני אמון בגירסתה של ליאת.
כעת עלתה לדיון השאלה המשפטית: עו"ד שטיין טען, שמאחר שהשטר נמצא על המדרכה ליד הכביש, המציאה אינה ברשותה של רש"ת ומשכך המציאה היתה ברשות הרבים והשטר שייך לה. עו"ד שיטרית טען מנגד, שהשטר נמצא בתחום שבהחזקת רש"ת, ולכן הוא נמצא ברשותה ושייך לה. "סבור אני שהדין עם התובעת וכי השטר שייך לה", פסק ימיני ופנה לפירוש המונח "רשותו של אחר".
הוא ציין פסיקה של הנשיא הפורש ברק, לפיה אפילו אם מספר האנשים העובר ברחוב מסויים הוא קטן ומצומצם, "אין בכך כדי לעשות את הרחוב לרשותו של אחר". ברק הדגיש, ש"רחובה של עיר אינו הפקר, והרי זה נכס שנמצא בבעלות העיריה ולה אף שליטת מה עליו", ואולם זיקה זו אינה הופכת את העיריה ל"כתובת סבירה לשמירת האבידה על-פי המבחנים" שיצרה הפסיקה.
השופט ימיני פסק, ש"אין הבדל בין כביש הנמצא ברחובה של עיר לבין כביש הנמצא בתוך שדה התעופה. בעיר יש תחנת משטרה ובנתב"ג יש תחנת משטרה, שהרי התובעת חיפשה את תחנת המשטרה. על כן, יחול אותו דין על מציאה שנמצאה הן במדרכה ברחובה של עיר והן במדרכה ליד כביש בנתב"ג".
הוא הוסיף, שאם ליאת היתה מוצאת את השטר בטרמינל, אז "היה מקום לדון בשאלה האם מקום המציאה הינו ברשותה של רש"ת, תוך מתן משקל רב לעובדה שהיא משכירה שטחי מסחר בתוך הטרמינל, והשפעת עובדה זו על השאלה האם הטרמינל הוא רשותה של רש"ת, לעניין חוק השבת אבידה".
בשולי הדברים הוא מתח ביקורת על רש"ת. "הלשון הבוטה והבלתי מרוסנת בה נקטה כלפי התובעת בכתב ההגנה אינה מקובלת עליי. ניתן היה לכתוב אותם הדברים בלשון עדינה יותר. צר לי שהלשון הגסה, הבלתי מנומסת והבלתי מעודנת מצאה את דרכה אל כתבי הטענות ואולמות המשפט. התבטאות מעין זו מן הראוי שתמצא את עצמה בפסיקת הוצאות מתאימה".
נראה שהשופט ימיני אף מציב תמרור אזהרה בפני בעלי דין ועורכי דין הנותנים דרור לחרצובות לשונם. "סבור אני, שאם בעל דין טוען טענת מירמה נגד הצד שכנגד, ואינו מצליח להוכיח טענה זו, מן הראוי שעניין זה ימצא ביטוי בפסיקת הוצאות מתאימות".
רש"ת חויבה לשלם לליאת 2,220 שקל, את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 1,500 שקל.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
