בלי משחקים."פונץ'"

כמה כייף להתגעגע למשהו חדש מלהקה אהובה? לפני שנתיים חזרתי משהות בחו"ל ובין שלל הרכישות המוזיקליות והשלמת חוסרים רשמתי את שמי בהזמנה מוקדמת ל"פינוקיו", האלבום החדש של "פונץ'". במסדרונות ת"א עבר אז רחש, שהוא צריך לצאת בקרוב. חיכיתי וחיכיתי לטלפון שיזמין אותי לסור לחנות ולרכוש לי עותק, אך הוא בושש לבוא.

אפיה איטית נרשמת באזור האיכותי של יוסי בבליקי וחבורתו, והנה עכשיו, אחרי חילופים בהרכב הלהקה, "פינוקיו" יוצא לאוויר העולם.

מסע שלם חוצה גבולות ודמיונות מתרחש כאשר פוגשים את הטקסטים של בבליקי: עצב, מסטיק וטטריס בעירבוביה בשיר אחד, טקסס ופלשתין בשיר אחר. לא תמיד מובן ההקשר, אך היצירה הגדולה מדברת על מוצר מוזיקלי, שלא עטוף בנייר מרשרש של סוכריה או במשהו מבריק. מדובר על מתנה יצירתית מסוג אחר, טקסטים שגורמים לך לחשוב, לפענח, להיות חלק ממשהו באמת גדול שמתרחש לידך.

"פונץ'" לא מנסים לשחק את המשחק הטריקי של עולם הזוהר. הם במשחק משלהם, ועל המגרש הזה אפשר לפגוש טקסטים מורכבים, נגינה משובחת, חקר רוקנ'רול אולד סקול, שיש לו שורשים, תוכן ומלודיות שמוריסיי היה מוחא דמעה אם היה יוצא לו להקשיב, והקול הייחודי של יוסי בבליקי, שאי אפשר להתעלם ממנו. נימה קסומה שכזו.

14 שירים, אלבום ארוך, לא הייתי מוותרת על אף שיר. מדובר ביצירה, שחוט דק ממשי מהדק את כולה. זהו אלבום שכל פרטיו יוצרים סך שלם ומשתלם, שאף נוגע במושלם.

השקת האלבום נעשתה בתיאטרון "תמונע" בת"א, הופעות מלאות, שהשאירו בחוץ אנשים מאוכזבים מפאת חוסר מקום. אני נכחתי בערב השני ויכולה לספר על תחושה מרגשת של ממש. הציפייה והגעגוע שהיו נצורים כמה שנים הן מצד הקהל והן מצד הלהקה, נרשמו בעשרות פנים מחייכות ושבעות רצון ובלהקה אחת מיוחדת, שמנגנת מדוייק ועשיר, מונעת מכוח האמת הצרופה שבמוזיקה עצמה. נדיר.