חיים השחור משחור

הבוקר (ה'), לאחר הטור מאתמול שבו יריתי מהמותן על החלטה מקוממת והזויה, קראתי שוב את פסק הדין במשפט רמון. אומרים שקריאה שנייה מציפה תובנות חדשות, משפרת הבנה, משנה זווית ראייה ומסייעת במיצוי שורות תחתונות.

ובכן, הנה לכם: פסק הדין שהוציאו תחת ידיהם שלושת שופטי השלום חיותה כוחן, דניאל בארי ודניאלה שריזלי, הוא מסמך אומלל, מנוסח במגמתיות, בלי אף מלה של חסד על הנאשם, כאילו מדובר כאן בשילוב של אנס סדרתי מהגרועים ביותר עם פוליטיקאי דורסני, ציני, שקרן, אטום, שבטוח שהכל מותר לו.

ב-73 עמודים של פסה"ד, אין אפילו לא נקודת אור או שם תואר אחד חיובי המתייחסים לרמון. אין פסיק, נקודה או אות שעומדים לזכותו, לפי השופטים. הוא פשוט אשם, אשם, אשם, ודמותו מושחרת ברמות שאין ולא תהיה מהן חזרה.

כבר בפתיח, למשל, טורחים השופטים לציין כי הנשיקה ניתנה רגע לפני החלטת הממשלה על יציאה למלחמה. נו, אז? וכך זה נמשך ונמשך ונמשך. אם לפחות היו השופטים חכמים מספיק לכתוב כי רועדת להם היד להרשיע שר לשעבר בישראל. אם היו כותבים שהמקרה גבולי, אך יש בו הכרעה - אם היו כותבים דברים מעין אלה, עוד הייתה אמינות למסמך שחיברו בלשון משפטית גבוהה אך חצצית, תוך ערבול מפחיד של עובדות ונטיות לב.

בשורה התחתונה, השופטים האמינו למתלוננת וחשבו שהנאשם מנסה לעבוד עליהם. זה מה שקרה, וייתכן שרמון ופרקליטיו תרמו לכך רבות. אבל, האם זו סיבה לנסח מסמך הרשעה שכזה? האם השופטים המכובדים לא מסוגלים לראות מעבר לנטיות ליבם, תחושת הבטן ובייניש?

ואם זה המצב, בשביל מה צריך אותם. למה לא לגמור עניין בדו-קרב ברחוב?

פסק הדין במשפט רמון הוא אירוע עצוב של התנגשות ההיגיון הבריא במערכת המשפטית. טוב ששני אלו נפגשים לפעמים, כי זה קורה פחות ופחות. חבל רק על התוצאות. כמעט כולם מבינים שהיה מקום לפסק דין פחות פסקני ודורסני, במקום פארסה משפטית שלא מקיימת די קשר עם המציאות.

מה שכן, בבית המשפט העליון מרוצים מאוד ואף טורחים לציין זאת. מייאש.