ההסתדרות מקבלת מדי חודש 0.7% משכרם של עובדי חברות כוח-האדם

לעמיר פרץ זה הספיק כדי לוותר על עקרונות ולהנציח ניצול חברתי. דאגה לחלשים? נשמע טוב אבל לא עושים מזה כסף - תחקיר מגזין G

במשך שנים נהג עמיר פרץ, לספר סיפור שהמחיש את הבעייתיות של העסקת עובדים באמצעות חברות כוח אדם - כך עולה מתחקיר מגזין G. פרץ, לפי הסיפור, הגיע לפגישה במשרד האוצר עם השר, אברהם בייגה שוחט. אחרי הברכות ביקש השר ממזכירתו שתכין שתי כוסות קפה. יו"ר ההסתדרות, שלא יכול היה להתאפק, שאל את הצעירה, אלישבע שמה, על תנאי העסקתה, ונענה כי היא עובדת חברת כוח אדם. התשובה הרגיזה אותו: "אז למה את נותנת לאיש הזה קפה? מי הוא בשבילך?", התריס. "זה שר האוצר", השיבה אלישבע הנבוכה.

לפרץ זה הספיק. הוא פנה לשוחט ואמר: "אדוני שר האוצר, אתה יודע שברגע זה יצרת איתה על-פי החוק קשרי עובד-מעביד? אם אתה רוצה קפה, תתקשר לבעל חברת כוח האדם שמעסיק אותה, שיעביר לה את ההוראה. מה פתאום אתה מדבר איתה בכלל? מי אתה בשבילה?"

בחינת השתלשלות האירועים לאורך העשור האחרון מובילה למסקנה, שאחת ממטרותיה של ההסתדרות במו"מ עם חברות כוח אדם ובמסכת הלחצים הפוליטיים שהופעלו, הייתה השגת 0.7% משכרם של 200 אלף עובדי קבלן וחברות כוח אדם. "דמי טיפול ארגוני", נקרא הסעיף הזה בתלושים של עובדי הקבלן, כספים שמועברים להסתדרות על סמך חוק אנכרוניסטי. לפי הערכות של גורמים במשרד התמ"ת הסכום הכולל שמנוכה מעובדי הקבלן מגיע לכ-15 מיליון שקל לשנה. גורמים אחרים בשוק העבודה מעריכים כי הסכום גבוה משמעותית.

הצלע השנייה בשילוש הזה, חברות כוח האדם, שמחות לנכות את הכספים מעובדיהן. הכספים הרי לא יוצאים מכיסן ויחסים טובים עם ההסתדרות משמעותם שקט תעשייתי. ואילו הגורם השלישי, משרד האוצר, מרוצה מהאפשרות להעסיק עובדים זולים וללא קביעות בשירות המדינה, גם אם לא תמיד זה עולה בקנה אחד עם החוק.

כשהתמנה פרץ ליו"ר ההסתדרות, בסוף 1995, הוא מצא ארגון על סף התפוררות. עם ניתוק הקשר בין ההסתדרות לקופת חולים הכללית, עזבו אותה רוב החברים, ההכנסות צנחו והגירעון צמח לממדי ענק. פרץ נדרש לפעולה מהירה ולפחות חלק מהפתרון הגיע מעובדי חברות כוח אדם.

חוק חברות כוח אדם משנת 1996 חייב את החברות ברישיון מיוחד מהמדינה, ובהפקדת ערבות. החוק איפשר להן להעסיק עובדים לתקופה מקסימלית של 3 שנים.

רוב חברות כוח האדם הגדולות חתמו באותה תקופה על הסכם קיבוצי עם ההסתדרות. ההסכם הזה לא רק שהקנה להן הנחה של 10% בגובה הערבות שנדרשו להפקיד לפי החוק, אלא גם הבטיח להם שקט תעשייתי. ההסתדרות מצידה קיבלה 0.7% משכרו של כל עובד, בגין "דמי טיפול ארגוני", שהחוק מחייב כאשר ישנו הסכם קיבוצי, סכום שחברות כוח אדם שמחו לנכות משכר עובדיהן.

לקראת סוף שנות התשעים כבר היו עובדי הקבלן לאחת התופעות הנפוצות בשוק העבודה הישראלי. הם נראו כמעט בכל מקום, בדרך-כלל כעובדי ניקיון או שומרים, לבושים בסרבלים צבעוניים של חברת כוח האדם. חלק ניכר מהם היו ועודם עולים חדשים שדיברו מעט עברית ושלא הכירו את זכויותיהם. מדי פעם התפרסמו דיווחים על ניצול בדמות משכורות נמוכות משכר מינימום (גם בשירות המדינה) מחיקת זכויות סוציאליות בסיסיות, ופיטורים בכל פעם שהגיע מועד המחייב הפרשות סוציאליות ובראשן הפנסיה.

מדי פעם הצליחו הדיווחים להכות גלים, כמו במקרה של ג'קי אדרי, שסיפר לתוכנית הטלוויזיה "עובדה" על הבדלי המעמדות בין העובדים במפעלי ים המלח ופוטר. אבל לרוב הציבור נותר אדיש.

ב-1999, במקביל להכנות להקמתה של מפלגת "עם אחד", הוביל פרץ תיקון לחוק, שנועד לקבוע שני כללים להעסקה באמצעות חברות כוח אדם: תקופת ההעסקה תהיה למשך תשעה חודשים בלבד, ותנאיהם של עובדי הקבלן יהיו זהים לאלו של עובדים מן המניין.

חמש חברות כוח האדם הגדולות במשק, המוכרות גם בכינוי "מועדון החמש", נלחצו מהמהלך. הן הפעילו לוביסטים בכנסת, נפגשו עם פרץ ותדרכו עיתונאים. אבל בשלב מסוים הבינו במועדון החמש, שפרץ זקוק להן לא פחות משהן זקוקות לו.

הלחץ שהפעילו החברות הגיע דרך עוד אפיק: הסתדרות העובדים הלאומית בראשותו של אברהם הירשזון, כיום שר האוצר. חברות מועדון החמש - מנפאואר, או.אר.אס, תגבור, דנאל ואורטל - דילגו בין ההסתדרות הכללית להסתדרות הלאומית המתחרה, כשהן מאיימות להעביר את דמי הטיפול הנכספים למי שייענה לדרישותיהן.

בשלב מסוים גם נחתם הסכם קיבוצי עם ההסתדרות הלאומית. על איכותו של הסכם זה ורמת המחויבות של ההסתדרות הלאומית לעובדי הקבלן, מלמדת התנגדותו של הממונה על יחסי העבודה במשרד העבודה, עו"ד שלמה יצחקי. יצחקי קבע, כי אין כל שיפור בתנאי העובדים בהסכם למעט הסעיף הפנסיוני.

פרץ הפעיל את כל כוחו הפוליטי לביטול ההסכם, ובסופו של דבר קבע שר העבודה, שלמה בניזרי (ש"ס הייתה חלק מסיעת "עם" של פרץ בהסתדרות), שההסתדרות הלאומית אינה ארגון יציג בהסכם. ההסתדרות הלאומית פתחה במאבק משפטי, ובינתיים השיק פרץ קמפיין פרסומי נרחב נגד "העושקים המורשים", הלוא הן חברות כוח האדם.

במקביל לקמפיין פתחו ההסתדרות הכללית והלאומית במשא ומתן שקט שהסתיים ב-2004, לראשונה אחרי שנות דור, בהחלטה על שיתוף פעולה. שיתוף הפעולה התבטא, בין היתר, בהסכמה על הדרך שבה יחלקו שני הגופים את הכספים שייגבו מעובדי הקבלן: 63% להסתדרות הכללית ו-37% ללאומית. עובד שיבקש סיוע, על-פי ההסכם, יחליט בעצמו לאיזה הסתדרות לפנות. בפועל, לא הכללית ולא הלאומית נדרשו כמעט לטפל בעובדי כוח האדם. כדי לקבל את מלוא ההגנה נדרש העובד להיות חבר הסתדרות, ולהפריש 0.9% משכרו. רק עובדי קבלן בודדים טרחו לעשות זאת.

בפברואר 2004, אחרי משא ומתן ארוך, הגיעו הצדדים להסכם, ובאוגוסט אותה שנה חתם שר התמ"ת על צו הרחבה. למרות שההסכם חל רק מרגע אישור הצו, דמי הטיפול נגבו מהעובדים החל מפברואר, מה שעשוי להצביע על מניעי הדמויות הפועלות.

ומה קרה לתיקונים לחוק שהציע פרץ לחוק חברות כוח האדם? מאז 2001 עיכב האוצר את היישום באמצעות חוק ההסדרים. הדחייה הראשונה הייתה למשך שנה, השנייה למשך שנתיים והאחרונה עד ל-2008. למעשה ההסכם מ-2004 עיקר את החוק.

יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, הסביר בשבוע שעבר שהתיקונים לחוק שיזם עמיר פרץ אינם מיושמים, משום שבאוצר סבורים שהפיכת עובדי חברות כוח אדם לעובדים מן המניין אחרי תשעה חודשים, אינה מעשית. עיני הציע להחליף את התיקון המוקפא בהסכם קיבוצי חדש, שיתבסס על פשרה של 18 החודשים.

צרו איתנו קשר *5988