ים של דמעות

"זה הים הגדול" בתיאטרון הקאמרי " ההצגה יפה, הכאב אין לו סוף, חבל שהמחזה טובע בים של קלישאות

יש במאים שמסוגלים להרוס מחזה טוב וליצור הצגה גרועה, ויש במאים שמסוגלים לקחת מחזה בינוני ולהפוך אותו להצגה יפה. דדי ברון שייכת לסוג השני. יוסף בר יוסף אינו מחזאי גדול. "זה הים הגדול" עוסק במאבק בין העולם הישן לעולם החדש, בין געגוע לתשוקה, כשברקע הים הגדול של תל-אביב, שאמור לסמל חופש ותקווה, וחלומות גדולים.

יחזקאל לזרוב, שהעלה עליו כמה קילוגרמים ומיכל בלנקשטיין היפה, הם בני זוג צעירים ממאה שערים, נוח ופנינה, שנוחתים בעיר הגדולה. הוא מוקסם מהחופש, היא פוחדת. הוא רוצה להצליח, היא רוצה לחזור. הוא רוצה להמריא, היא תקועה. היא באמת אוהבת אותו, אבל הוא מרגיש חנוק ורוצה לעזוב את הבית. רק חסר שהוא יגיד לה "זה לא את, זה אני". ויש לה גם אחות, שנקרעת בין העולם הדתי לחילוני. ולשתיהן יש אבא, יוסף כרמון, שליבו נקרע בגלל בתו המתפקרת.

הלנה ירלובה, בלונדינית במבטא רוסי, שמשחקת ספק זנזונת, ספק אישה מוכה וחסרת סיפוק, שבעלה נכה ממורמר - ושניהם פליטים מיערות הפרטיזנים - מפתה את לזרוב. לא קשה לה. היא רוצה אותו. הוא מחכה לה. אהבה זה כואב. אשתו הנבגדת מזילה דמעה, אבל מוכנה לקבל אותו בחזרה. רק שיחזור לאהוב אותה כמו פעם, בעולם הישן והנאיבי לכאורה.

על הבמה מסתובבות עוד דמויות. אחד עושה להטוטים וקופץ כאילו למים כל הזמן - ונוחת על מזרן. האחר הוא מלצר, שפיטרו אותו ואינו מבין למה. בסך הכול הוא רצה לעשות טוב לאורחים. ועוד תימהונים שמסתובבים על החוף. כולם נתקלים זה בזו וזו בזה ואלה באלה. וברקע - הים הגדול של תל-אביב וכולם נושאים אליו עיניים בערגה כאילו משם תבוא הגאולה. הים הוא התקווה, אבל גם הסכנה.

ומעל הכול מרחף איזה חלום. החלום של הגיבורים לגעת באושר. למצוא שלוות נפש. לאהוב. גם אהבה אסורה. אבל הם סובלים כל הזמן. והם בודדים. קשה, קשה. אל תצפו להפי אנד אצל בר יוסף.

וכאן נכנסת לפעולה הבמאית דדי ברון, שיודעת ללוש חומרים ולהוציא מהם את המיטב. ברון לקחה את המחזה-לא-מחזה הזה ויצרה הצגה יפה מבחינה חזותית, הצגה רכה וחושנית, שנעה בין הזייה למציאות, בין תקווה לכאב, ומצליחה בהרבה מקרים להעלים את הפגמים של המחזה ואף להטביע אותם בים הגדול.

"זה הים הגדול" אמורה למשוך, בין השאר, קהל דתי ומסורתי. מה ש"מקווה" עשה לבית לסין אולי "זה הים הגדול" יעשה לקאמרי. אני לא בטוח. כי ב"מקווה" יש דרמה אמיתית. כאן, הדרמה לא ממש עובדת.

גם ההצגה הזו, אגב, שייכת לטרנד של ההצגות הקצרות - שעה וחצי ללא הפסקה. במקרה הזה השעה וחצי ללא הפסקה עוברת די מהר. מה זה אומר? שההצגה זורמת. בעיקר בזכות המשחק של מיכל בלנקשטיין, שאהבתה לבן זוגה באמת נוגעת ללב. מבחינתי היא התגלית של ההצגה. גם להלנה ירלובה הסקסית וליניב ביטון המצחיק יש רגעים טובים. וכמובן מירה עווד המדהימה, שנראית הכי ישראלית מכל הדמויות. לזרוב מאכזב במשחק עצבני חסר עומק והשראה. כל השאר בסדר. לא פחות, אבל גם לא יותר.

בר יוסף, נראה לי, לא ממש חשב על השחקנים, כשכתב את המחזה ולחלקם אין ממש דמות עם בשר, שאפשר לעבוד עליה. רוב הדמויות של בר יוסף משורטטות בצבעי מים, בלי עומק ומורכבות, מה שמקשה על עבודת השחקן.

שורה תחתונה: "זה הים הגדול" היא הצגה קטנה, לפעמים פיוטית, לפעמים צורבת מכאב ומרוב יופי, שנמוג, יחד עם כל החלומות, בין גלי הים. "

צרו איתנו קשר *5988