כדאי באמת לעשות לה מקום

קצת על גאווה ודעה קדומה: אם היו מספרים לי שבשידורי הטלוויזיה הישראלי בערב שבת יש שתי תוכניות אירוח, שתיהן מונחות על-ידי נשים שלאחת מהן קוראים חנה לסלאו ולשנייה קוראים צופית גרנט, אין ספק שהייתי בוחר בזאת של גרנט. לסלאו, מבחינתי, הייתה תמיד סוג של בדרנית לא גבוהה במיוחד, שחקנית בינונית שמספרת בדיחות שמצחיקות בעיקר את עצמה, בעוד גרנט סימנה את עצמה, כבר מראשית דרכה בטלוויזיה, כסוג של אלטרנטיבה.

עוד לפני שעברה לתוכנית האירוח שלה, נהגתי לצפות בקביעות, גם אם לא באדיקות, בתוכנית שבה נסעה עם צוות מצומצם כדי ללוות יום בחיי מישהו: מויקי כנפו ועד לאגם רודברג. זו הייתה תעודה טובה למדי שהצליחה לחשוף לפני הצופים רבדים מורכבים יותר בחיי אנשים שבדרך כלל אנחנו מכירים רק את הפסאדה התקשורתית שלהם.

אלא שאחרי צפייה בכמה מתוכניות "תעשו מקום לחנה לסלאו" ושעה מאוחר יותר ב "צופית", אין מנוס מההכרה שגם מי שלא נמנה עם מעריצי חנה לסלאו, ייאלץ להודות שתוכנית האירוח שלה היא מוצר נעים לצפייה, בעוד צופית - התוכנית והאישה, מתרסקת אל מול המצלמה באופן שמייצר תוכנית מביכה, שלא לומר מבישה.

בתוכנית האחרונה אירחה לסלאו את אורי גוטליב, דניאלה וירצר, מייקל לואיס ורן דנקר והצליחה לסחוף גם חבורה כל-כך מודעת לעצמה של אנשים לדיון מעורר, בכל המובנים, על סקס. שעה מאוחר יותר ניסתה צופית לרגש באמצעות סיפורו המרתק של "החטוף מצ'צניה" (כהגדרתה) שאצבעותיו נקטעו והיום הוא אייקון מוזיקלי חשוב בהוויה הישראלית. בעוד לסלאו מגייסת את כל כשרונה (והטוב שבהם: להיות "יאכנע" פולנייה, חביבה ומרושעת בו-זמנית) כדי להוציא ממרואייניה המשופשפים את המיטב, ניסתה גרנט להפוך סיפור שהוא כבר דרמטי מעצם היותו, למלודרמה בגרוש והתוצאה הייתה בלתי נסבלת לצפייה. חבל, במיוחד בגלל ההנחה שיש לא מעט צופים שאינם מסוגלים להתפעל מעוד לקט של "ארץ נהדרת". כמי שהעריך עד כה את פועלה הטלוויזיוני, לא נותר לי אלא לקוות שצופית גרנט תמצא בקרוב מסגרת חדשה שתאפשר לה לבטא טוב יותר את כישוריה. ובאשר לחנה לסלאו: אני בהחלט מתכוון לעשות לה מקום בלוח הצפייה הפרטי שלי.

הכי חד, הכי מופרך

"שישי" 19:50 ערוץ 10, "אולפן שישי" 19:58 ערוץ 2

שתי כתבות סימנו את ההבדל המתגבש בין חדשות ערוץ 10 לחדשות ערוץ 2. ב "שישי" הלך ישראל רוזנר שמתברר כעוד כישרון מאלה הפורחים לאחרונה במחלקת החדשות של ערוץ 10, למקום הכי נכון להיות בו אחרי עוד שבוע שטוף דמים בכבישי הארץ והעביר כמה שעות בחברת נהגים-הורגים שמרצים את עונשם. הניגוד בין "זה לא היה בכוונה" שמבקשים המורשעים לצעוק, לבין הבנתם שהרסו את חייהן של משפחות שלמות, יצרה כתבת יומן מרתקת. מנגד, בכתבת קידום מכירות לערוץ הבידור הישראלי ששודרה בערוץ 2, שעסקה באברהם דשא (פשנל) המנוח, קריין עודד בן עמי את המשפט שלפיו החלטתו של פשנל לרכוש את קולנוע "מקסים" הייתה "הרפתקה שעלתה מאות מיליוני דולרים" מאות מיליונים? אולי מדובר רק בעשרות? אולי בכמה מיליוני דולרים "בלבד"? חבל שערוץ 2 לא מצא לנכון לאמת את העובדות טרם שידורן. פשנל התרסק, אומנם, בפרוייקט "מקסים" שלו, אבל מאות מיליוני דולרים לא היו כאן.

איך נראה דגל אנגליה?

פרסומת ללוטו, משרד אדלר-חומסקי, ערוצי הטלוויזיה השונים

הלוטו רכש חבילת כרטיסים להתמודדות המסקרנת בין אנגליה לישראל שתיערך באיצטדיון רמת-גן בשבת הקרובה. משרד הפרסום אדלר-חומסקי נשכר כדי להפוך את הכרטיסים הללו לתמריץ למילוי לוטו. אבל אבוי: במקום דגל אנגליה, מופיע בפרסומות דגל בריטניה. כלומר הממלכה המאוחדת (אנגליה, סקוטלנד, צפון-אירלנד ווויילס). אין אוהד כדורגל שלא מכיר את ההבדל הגדול (ובמונחי כדורגל גדול עוד יותר) בין ה"יוניון ג'ק" סמלה של הממלכה המאוחדת שמופיע בפרסומת לבין ה"קרוס אוף דיוויד" האדום על רקע לבן שהוא ורק הוא, דיגלה של אנגליה ונבחרת הכדורגל שלה. אוהדי כדורגל בישראל נתפשים כעדר שאפשר למכור לו הכול, אבל תתפלאו כמה הם יכולים להיות רגישים לטעויות.