מרחק נגיחה "מרחק-נגיעה", הפרק האחרון, ג' 21:50 ערוץ 2

לפני כמעט 12 שנים, בילתה בתי הבכורה את שנתה הראשונה "מחוץ לבית" במשפחתון שניהלה בביתה אישה חרדית. עבורי זו הייתה הכניסה הראשונה לבית שבו אין טלוויזיה (אם כי יש מחשב). כאשר הקדמתי לאסוף את בתי, נחשפתי בהדרגה לעולם שעד אז הכרתי בעיקר מקריאה בספרות הסמי-פורנוגרפית של יהושע בר יוסף. לצד כמה גילויים ששבו את לבי, נחשפתי גם לכמה דברים שהציקו לי, כמו הגזענות שקשה לתאר את עוצמתה, לא רק כלפי מישהו שאינו יהודי, אלא גם כלפי מזרחיים. חתונה עם "אלה", כך הוסבר לנו פעם, אינה עולה אפילו על דעתה של משפחה מכובדת. לכן, אחד ההישגים הגדולים של "מרחק-נגיעה" הוא העברת הקונפליקט הזה בין עולם משפחתי-קהילתי, חם ודואג, לבין סט של תכתיבים שלפחות בעיניים חילוניות, אבד עליהם הכלח מזמן. העובדה שעמותת צו-פיוס השתתפה במימון הסדרה המושקעת הזאת, ריחפה כענן מעל כל פרקיה: מתי כבר יבוא הקטע של הפיוס? שאלתי את עצמי בסוף כל פרק. אבל דווקא הפרק האחרון, לא רק שלא פתר את התעלומה, אלא להיפך, הוסיף לה כמה סימני שאלה גדולים.

הפרק האחרון של "במרחק-נגיעה" הוא אחת היצירות האנטי-חרדיות הנועזות והמתוחכמות שנראו כאן אי פעם. מבלי לגלות את הסוף (רק נרמוז שהמילה "קיטש" היא ממנו והלאה) הרי שהוא מביא את הצופה הממוצע, כלומר זה שאינו מעורב, לא חרדי וגם לא עולה חדש ממזרח-אירופה, לפתחה של משטמה עזה כלפי החרדים ומנהגיהם.

אם עד כה הצליחו פרקי הסדרה להעביר את המסר הפשוט, לכאורה, שלפיו אדם הוא אדם, בין אם הוא חרדי, רוסי, גבר או אישה, הרי שפרק הסיום שלה מרסק את ההסכמה הזאת לאלפי רסיסים, צעד די תמוה עבור מה שנוצר בצו-פיוס. "הרוסים" חוזרים להיות הרוסים הסטריאוטיפים (אמא של זוריק מחזקת את הסטריאוטיפ על הרוסיות אחרי שהעדיפה חיים קלילים לצד המאהב שלה, במקום את קשיי הקליטה בלבנט לאמור "כל הרוסיות זונות"), רוחל'ה ואימה מקבעות את ההנחה שלפיה כל הנשים החרדיות הן קורבן של הממסד וכל זה בסצנות שנדמה כי חריפות מהן לא נכתבו בידי יוצר עברי מאז שלח יל"ג את חיצי הביקורת המושחזים שלו כלפי הממסד הרבני ב "קוצו של יוד". התסריט מצוין, המשחק משובח ורק בלב נשארת מועקה גדולה, כזאת שלא רק מקרבת ומפייסת, אלא גורמת לצופה המזדהה לרצות לשלוח את כל החרדים למחנה של חינוך מחדש.

אבל אולי, רק אולי, הציבור החשוב באמת בסדרה הזאת, אינו מיוצג בה כלל: הדתיים הלאומיים. כשהחרדים מוצגים כציבור חשוך ואלים מחד והרוסים מוצגים כמי שמתקשים להכות כאן שורשים מנגד, כאילו מתבקש להשלים את המשוואה הזאת בכך שיש כאן שני ציבורים שבכל זאת מקיימים דיאלוג ביניהם: החילונים והדתיים הלאומיים, שלמרות הבדלים תרבותיים-פוליטיים, משרתים באותן יחידות בצבא, צופים באותן תכניות טלוויזיה ובמקרה של אהבה פתאומית, יצליחו לגשר על הפערים ביניהם, בניגוד ל "רוסים ולחרדים". אם אכן זו הייתה מטרת הספונסר, הרי שהסדרה שמסתיימת הערב היא סרט התעמולה השני בטיבו בכל הזמנים. לראשון, אגב, קוראים "נצחון הרצון" והוא בוים על ידי לני ריפנשטהל.

האנגלים באים

ההכנות בישראל לקראת בואם של אוהדי אנגליה, ערוצי הטלוויזיה השונים

אפילו השביתה הגדולה במשק המתוכננת למחר, הוצגה במהדורות החדשות של אמש בפריזמה האנגלית שלה: ינחתו? לא ינחתו? שלושת אלפים וחמש מאות, כפי שטוען כלי תקשורת אחד, או חמשת אלפים, כפי שמתקן האחר? נדמה כי מעולם לא חבו רבים כל-כך את ההתרגשות התקשורתית למעטים כל-כך: אם יצליחו אלפי אוהדי אנגליה לדלג מעל לבריקדה ההסתדרותית ולנחות בתל-אביב, הם יזכו לקבלת פנים חמה במיוחד: לא רק מפני שבישראל חיים אלפי אנגלופילים מסוגו של הח"מ, אלא מפני שאנחנו, עם כל הדיבורים על קיומנו הנצחי, המובטח, הוודאי וכיו"ב, לא יכולים בלי מילה טובה מהגויים: איך השמש שלנו? איך חוף הים? ומה עם הבחורות? כיף בישראל מה? ואתם חשבתם שפה זה רק מלחמות... אפשר היה להרחיב עוד על הצמא הגדול הזה להכרה, אבל למה להכביר מילים היכן שאפשר לסכם במילה אחת: פרובינציה.

צרו איתנו קשר *5988