לבתק את הבתולים

*אברכים צעירים לבושים לבן תקעו בשופרות כל אימת שחתן בר-מצווה צעיר ניגש להוציא את ספר התורה מארון הקודש, שנמצא ממש למרגלות הכותל המערבי. במבט חטוף ספרתי בערך 25 חתנים כאלה, שנמצאים בשלב זה או אחר בהפטרה שלהם. חיימק'ה, הבן הקטן של אלכסנדר ושרה, עלה לתורה. רק בשביל חברים טובים הייתי מסוגל להביא את עצמי לכאן. שנים ארוכות לא הייתי בכותל.

אני דווקא אוהב להסתובב בסמטאות השוק של העיר העתיקה, לחפש גזר אדום או משמש בלאדי שאפשר למצוא רק שם. כל-כך קרוב לכותל, ובכל זאת כל-כך רחוק משם. אף פעם לא עלה על דעתי להטמין בקשה בכותל. עניין של אמונה. אבל כשהשופרות תקעו, וכשמטר הסוכריות נפל עליי, התבלבלתי לרגע.

ביקשתי מאם חתן הבר-מצווה נייר, עט ומחילה. תעשיית המצווה השפיעה גם עליי. כתבתי צעטלע קטן וניגשתי לקיר האבנים. הסתכלתי למעלה, אל שיחי הצלפים בוקעים מהסדקים, ולא יכולתי להימנע מהחשק להכין צלפים כבושים. אבל לא, כבשתי את יצרי הבישולי, וביקשתי בשביל אימא שלי בקשה קטנה. לא חשוב מה בדיוק כתבתי, אבל הייתה שם כוונה. מיד אחרי שהטמנתי מה שהטמנתי, שרה ואני מיהרנו הביתה כדי להכין את הכיבוד, לפני שהאורחים יגיעו לקבלת הפנים. "בלי רמזורים בבקשה. אני ממהרת לדג המלוח שלי", ביקשה שרה מנהג המונית.

כבר שבוע שהיא מתעסקת בדגים המלוחים שלה. שרה מתרגשת נורא. לא בכל יום חיימק'ה שלה עולה לתורה, ולא בכל יום היא מקבלת דגים מלוחים הולנדיים אורגינל. הדגים האלה טסו במחלקת עסקים מאמסטרדם. "בשביל מה הטסת אותם מהולנד?" אני שואל בתדהמה. "מה, אין לך דגים מלוחים מספיק טובים בירושלים?" "מה אתה מדבר בכלל. אתה לא יודע מה אומרים אצלנו חובבי ההרינג: כל דג מלוח הוא דג, אבל לא כל דג הוא דג מלוח", אמרה. "העונה התחילה לפני שבוע", הוסיפה בהתרסה, שמחה לדעת משהו שאין לי עליו מושג. "העונה של מה?" אני שואל בבורות. " עונת המטיאס נפתחה. ההרינגים הבתולים התחילו להגיע לחוף הים. אין דבר שאני יותר אוהבת מאשר המטיאסים הצעירים האלה. חמאה ממש. המלכה ביאטריקס קיבלה את טון דגי המטיאס הראשונים של השנה, ואני קיבלתי את העשרה קילו שביקשתי".

שרה הסבירה לי באריכות על חשיבותם התרבותית של הדגים האלה בהולנד. תיארה לי בחושניות איך עמדה במטבח שלה אתמול, מחזיקה את הדג בזנב ומכניסה אותו לפיה הפעור בתאווה. התשוקה לבתולים (מתברר שמטיאס בהולנדית הוא בתול בעברית) נראית לי מוזרה בגילנו, אבל אני מקבל אותה באהבה.

ירדנו מהמונית והתפרצנו לבית באנרגיה אדירה. העיקר עכשיו זה להכין את השולחן במהירות. עשרת הקילוגרמים של הדגים המלוחים ששרה הכינה שכבו להם כבר בתוך שכבות של תחמיץ עם פלפל אנגלי, עלי דפנה טריים ובצל, כמיטב המסורת. לא היה פה שום אוונגארד קולינרי, כמו שצריך בבר-מצווה אחרי הכותל. חלה ירושלמית כבירת ממדים שכבה כבר על השולחן. סידרנו את הדגים. הוספנו חמאה, לחמים שחורים אפויים טוב-טוב, ושתינו קצת וודקה כדי שיהיה לנו כוח להריח את כל הדגים האלה ולא לבלוס אותם.

אני כמובן לא התאפקתי, וטעמתי מהדגים בגניבה. מה אומר ומה אדבר. מטיאסים כאלה - שניצודו בים הצפוני לפני שבועיים, נכבשו על בטן האונייה בתמיסת מי מלח, בחביות עץ אלון, הגיעו לאמסטרדם, טסו בטיסות KLM ועלו על מונית לירושלים - לא מוצאים בכל יום בארצנו. הם באמת היו משהו מיוחד. הרבה יותר טובים מההרינגים שאימא שלי הייתה דוחפת לי בילדותי. ובכלל, אם כבר מדברים על זיכרונות ילדות, אז אני התמכרתי ללקרדה טורקית דווקא. שאלתי את שרה אם יש לה לקרדה במקרה, אבל היא נזפה בי וביקשה שאתרכז בהכנות לבר-המצווה ושלא אגלוש עכשיו לנוסטלגיה ילדותית. "מטיאס זה המלך של הדגים המלוחים. מה אתה מבלבל לי עכשיו את המוח עם לקרדה טורקית, אין לך משהו יותר חשוב לעשות?" ובאמת היו לי כמה דברים חשובים לסדר: את הגפילטע שאימא שלה הכינה, להעביר את סלט הביצים, ואת הכבד הקצוץ לקערות הלבנות, לחתוך את הקוגל הירושלמי המבושם בפלפל שחור - דברים שלא אכלתי כבר עידן ועידנים. איכויות שכבר אי-אפשר למצוא בשום מקום. וגם וודקה אל תשכחו. אנחנו כבר היינו מתודלקים יופי.

האורחים התנפלו על המטיאסים בתאווה לא מרוסנת. חתיכת מטיאס, כוסית וודקה, מלפפון חמוץ וחוזר חלילה. הסתכלתי על אהרון, חברם הטוב של אלכסנדר ושרה, חרדי מנטורי קרתא, נטע זר בתוך נוף חילוני צרוף. הוא עמד מעל קערת הדגים וזלל בכל מאודו. כשרות או לא כשרות - כשמדובר במטיאס אפילו נטורי קרתא עוצמים את עיניהם החסודות.

בשלב מסוים, כשמפלס המטיאסים התחיל לרדת בקערות, שרה נכנסה לחרדה שהדגים לא יספיקו. הרימה טלפון בהול לספק הדגים המלוחים שלה בשוק, וביקשה ממנו משלוח מהיר של לקרדות טורקיות. שלח במונית, ציוותה עליו, מהר. אל תבזבז רגע. כשנהג המונית נכנס הביתה עם שקיות הלקרדה, שרה זרחה מרוב אושר. היינו כבר בעולם שכולו טוב - הוודקות עבדו חזק מאוד. הלקרדה שהגיעה מהשוק אולי לא הייתה לקרדה של המלכה ביאטריקס, אבל גם אותה לא עשו באצבע.

בימים אלה של סביצ'ה וסאשימי זה באמת מוזר להתנפל ככה על דג מלוח. סוג של רטרו. לפעמים נדמה לי שהגיל הממוצע של צרכני הדגים האלה עולה ועולה עם הזמן. שחקנים חדשים לא מצטרפים למשחק הזה. הצעירים אוכלים סושי או טרטר טונה. חבל. הגיע הזמן שההרינגים הבתוליים והלקרדה יחזרו קצת לכותרות. "