עו"ד אביגדור פלדמן: "ברחתי מהגורל שלי להיות סופר"

רזומה > אביגדור פלדמן נולד ב-1948 בת"א * הוא נשוי בשנית ואב לשלושה * תחומי העיסוק העיקריים שלו הם משפט פלילי, בעיקר בעבירות צווארון "כחול" ובעתירות הנוגעות לזכויות האזרח * היה בין מקימי ארגון "בצלם" ופעיל בוועדה נגד עינויים, ואף זכה בפרס רוברט קנדי לשלום * מייצג את הנשיא לשעבר, משה קצב, באחת הפרשיות היותר מדממות בציבוריות הישראלית

המשרד > בשעות הצהריים נישא ניחוח טיגון השניצלים בחלל משרדו של עו"ד אביגדור פלדמן, הממוקם בבית דירות צפוף שכנים ליד תיאטרון "הבימה" בתל-אביב. "אני לא אוהב בנייני משרדים, את האווירה המנוכרת המשרדית", הוא מסביר. הבחירה במשרדים הללו לא הייתה מקרית. "אני גר בשדרות רוטשילד. זה קרוב לרדיוס הקיומי הרגיל שלי". אבל פלדמן מכחיש כל קשר בינה לבין הדייר הקודם, משרד עורכי-הדין של ד"ר יעקב וינרוט.

מי שהכיר את המשרד בימי וינרוט יתקשה לזהות אותו כיום. פלדמן ערך שיפוץ נרחב, ואת ריהוט העץ המהוגן מחליפים היום רהיטים אופנתיים בצבעים עזים. יצירות רבות של אמנים ישראלים תלויות על הקירות, ובין אביבה אורי לדודו גבע (לקוח לשעבר) תלויה גם תמונה שצילם פלדמן בעצמו, שבה נראים על ספסל הנאשמים אחדים מלקוחותיו המפורסמים, סולימן אל-עביד, שהורשע ברצח חנית קיקוס, והנאשמים בתיק של דני כץ, אשר לגמרי במקרה "ביום אחד נקבצו בבית המשפט".

ביוגרפיה מקוצרת > "לא גדלתי בבית של משפטנים. לאבא הייתה כריכיית ספרים ואימא עקרת-בית. למדתי בחינוך דתי, בתיכון עירוני צייטלין בתל-אביב, אבל סילקו אותי בשביעית. הייתי לא דתי, אנרכיסט, עם שיער ארוך והתחלתי עם בנות. הרב ישראל לאו, אז המורה שלי, אמר שאני 'התפוח הרקוב שירקיב את כל שק התפוחים'.

"בצבא שירתתי בהתחלה כספן, אבל נראיתי להם לא אמין ביטחונית. אז נהייתי פוסל נעליים. התפקיד שלי היה לבחון את הנעליים של החייל, ולקבוע אם הן התבלו, ואם הוא זכאי לנעליים חדשות. הייתי די רחום בסך הכול. מאחר שפסילת נעליים לא מילאה את עולמי, התחלתי ללמוד בזמן השירות הצבאי משפטים, כי זה היה החוג היחיד שנפתח גם אחר-הצהריים באוניברסיטת תל-אביב. לפני כן, מעולם לא חשבתי שאלמד משפטים. חשבתי שאלמד ספרות, קולנוע, או פילוסופיה. בתום הלימודים גיליתי פתאום, שאני יודע לעשות את זה, שיש לי את התערובת הנדרשת של ידע, רטוריקה, משחק, אישיות. זה כמו שמישהו גדל, ופתאום הוא מגלה שהוא יודע לנגן בכינור, ככה אני הרגשתי.

"התמחיתי אצל אמנון זכרוני, וגם עבדתי אצלו תשע שנים. היחסים שלנו היו מאוד מעורפלים, אמביוולנטיים, אבל אני מעריך אותו כעורך-דין שהנחה אותי לגלות יחס מאוד רציני למקצוע, לחקור כל תיק, כאילו אתה ממציא את הגלגל מחדש.

"ב-84' למדתי לתואר שני באמריקן יוניבריסטי בוושינגטון, במסגרת תוכנית של 'הקרן החדשה לישראל', שמעניקה מלגות לעורכי-דין, שאחר-כך חוזרים לארץ ונותנים שנה ל'אגודה לזכויות האזרח'. חזרתי משם עם הבנה של הכוח של ההליך המשפטי. פיתחתי באגודה את הצד המשפטי הליטיגטורי. אחרי שנה שם פתחתי משרד, שמונה כיום שלושה עורכי-דין, שני מתמחים ושני קדם-מתמחים".

מורי דרך ומקורות השראה > "במקצוע של עריכת דין יש יסוד של שוליה שלומד ממאסטר. אני ניסיתי לעשות אינטגרציה עם הרבה עורכי-דין שהכרתי. למדתי הרבה מתיק שהיה לי עם שלמה תוסיה-כהן, עליו השלום. יעקב וינרוט, שגם היה לנו תיק ביחד, השפיע עלי בעיקר בלהט הלא מתפשר שלו. גם יעקב הגלר, עורך-דין בעל ידע רחב מאוד, לטינית, רומית, וחיים קזיס השפיעו עלי, במובן של החתירה הבלתי נלאית לזיכוי הלקוח, והלוואי שאאריך ימים כמוהו, עם הכוח שלו והיכולת שלו.

"מישאל חשין כעורך-דין היה מדהים. ראיתי אותו מופיע בתיק של יגאל ארנון, בפרשת הפגישה הלילית. הוא טען, ובאיזשהו שלב היכה באגרוף על השולחן, כאילו אמר: 'האיש זכאי, אי אפשר להרשיע אותו'. כשחשין מונה לעליון אמרתי: 'הנה בא האגרוף של חשין לעליון'. הוא היה טוען מדהים. גם כשופט הוא המשיך להיות טוען, הוא בעצם לא היה שופט. הערצתי את ההופעה שלו. ההשקעה הטוטאלית של הכול, הקול והנעימה, והמוזיקה והיכולת, בבית-המשפט הוא מיצה את עצמו, הייתי אומר, אפילו עד אקסטזה".

הדיון הראשון > "בבית-המשפט העליון הישן במגרש הרוסים בירושלים, שאם מסתכלים מהחלון רואים את הנזירים תולים את הגטקעס שלהם בחצר המשותפת לכנסייה הרוסית. באותו דיון ייצגתי אנשים שהפגינו בחברון, איציק לאור ואחרים, שרצו להעמיד אותם לדין בבית-משפט צבאי בחברון. הופעתי כידיד הנאשמים, לא כעורך-דין, ואחד משופטי ההרכב היה משה לנדוי. זה היה דיון מאוד מוצלח, ואולי אז גיליתי פתאום שהכינור מנגן".

סדר יום > "אני קם מאוד מוקדם בבוקר. לפעמים בחמש-שש. את הבוקר אני משתדל להקדיש לספורט. אני רוכב על אופניים, או שאני שוחה בבריכה; ואני כותב בבוקר - אבל לא משפטים אלא פיקשן. יש לי שני רומנים בתהליך, אחד בשלב של הוצאה לאור, אחד בשלב יותר מגירתי. הספר שבתהליך סיום, הוא רומן בלשי שמתרחש בבית-המשפט בתל-אביב. הוא מתחיל ברצח של שופטת, ממשיך בחוקר שהוא עורך-דין ותיק, זקן אפילו, שהיה שופט בזמנו ושהפך לעורך-דין ומכיר את כל המבואות ואת כל המוצאות של תל-אביב. הרומן מאוד סופג את האווירה של הבניין ברחוב ויצמן. של החדרים, של המבואות, של הלשכות, של האזורים הנפרדים לשופטים. הספר השני הוא סיפורים קצרים.

"ואז אני מגיע למשרד או לבית-המשפט ישירות. כמעט בכל יום יש לי הופעה בבית-משפט, במקרה הטוב שתי הופעות. אני מופיע בכל הארץ, בנצרת, בבאר-שבע, בתל-אביב, בחיפה, בוועדות שחרורים בכלא צלמון, בכלא חרמון, אני נוסע המון, כל יום כמעט. אחר-הצהריים אני מגיע לפגישות במשרד. השמועה אומרת ששיבטתי את עצמי לארבע דמויות, אבל זה לא נכון. זה לא קל. העומס מאוד קשה ומתיש. אני חוזר הביתה ב-7-8 בערב, אבל בגלל שיש לי שני ילדים קטנים, אני משתדל לפחות יומיים בשבוע להגיע יותר מוקדם. בשעות הערב אני מאוד אוהב לראות סרטי קולנוע, אבל לאחרונה אני רואה יותר ב-DVD. יש לי איזה דילר ברחוב אלנבי, שמשיג לי את הסרטים האחרונים".

הופעה בבית המשפט > "אני משקיע המון בהופעה, גם בהכנה. כל הופעה היא בשבילי אירוע דרמטי, ממלא, שאני מתכונן אליו המון. לא נתקלתי מעולם במבעי חוסר סבלנות או עצבנות אצל שופטים, כי חלק מעניין הכינור המנגן זה גם לעניין את השופטים, למשוך אותם אל הנושא, לפתות אותם. אני משתמש הרבה בנראטיבים, בסיפורים. כל מה שיש לי, הידע, והקריאה והיכולת והאישיות, כולם מתנקזים להופעה בבית-משפט".

עסקאות טיעון > "אני מאוד שונא את כל המהלך של עסקאות טיעון. לבוא לפרקליטת המחוז, לבקש על נפשו של הלקוח ולנהל משא-ומתן. אני גם לא טוב בזה. ללקוחות שבאים אלי אני אומר שאם הם רוצים עסקת טיעון, הם הגיעו למקום הלא נכון. יש עורכי-דין שמתמחים בתחום הזה, שאין לו כל-כך קשר למשפטים. יש לו קשר למסחר אולי, ליכולת למצוא חן בעיני פרקליט. המקום שלי זה בית-המשפט.

"דעתי על עסקאות טיעון לא השתנתה בעקבות פרשת קצב. התחנפות לפרקליטה, ללא קשר לראיות, אינה מקובלת עלי. במקרה של קצב זו לא הייתה עסקת טיעון, אלא שימוע. הייתי מעדיף שעניין קצב היה מגיע לבית-המשפט. ההנחה שלי היא, שבית-המשפט היה מזכה אותו זיכוי מוחלט. אבל לקחתי בחשבון שמדובר באדם שהיה צריך להתמודד עם אישומים קשים כמו אינוס, ולא ידעתי איך הוא יעמוד בזה. השיקול האנושי הוא שהכריע".

בדידות הסניגור > "לסניגורים אין שותפים משום שהלקוח בא אל הכנר הראשי. הוא בא אליך, אל הקול שלך, אל היכולת שלך, אל הייחוד שלך. ולכן אי אפשר לגדול. בניגוד לעורכי-דין מסחריים, שיכולים להתפצל, להתאחד, להתרחב, בתיקים הפליליים בסופו של דבר, זה תמיד one man show. זה מאוד מתסכל, מאוד קשה, ומאוד לא כלכלי".

המזכירה שלי > "המזכירה שלי, רווית, כבר 12 שנה איתי, ואני סומך עליה בעיניים עצומות. היא לא טיפוס המזכירה הקשוחה ושומרת הסף הבלתי נלאית, שדוחפת החוצה את המטרידים. אני יכול לסמוך עליה בצורה מוחלטת גם בעניינים מאוד אישיים, מאוד אינטימיים. היא הייתה האדם הראשון ששמע שאני עומד להתגרש מאשתי. האמת היא, שיש לי חלום שתהיה לי מזכירה כזו קשה, שגם תייסר אותי ושתעמיד אותי על הרשלנויות שלי, חלום סאדו-מזוכיסטי".

התיקים החשובים > "פרשת רצח דני כץ ופרשת סולימן אל עביד. בשני התיקים אנשים נדונו למאסר עולם. אני משוכנע שהם חפים מפשע. אחרי תיקים כאלה קשה להמשיך לעבוד במערכת, כי צריך לשכוח. אומרים שעורכי-דין צריכים זיכרון טוב, ואני אומר שהם צריכים שכחה טובה.

"התיק של קצב מצטרף לתיקים הגדולים. הייתה עבודה מקצועית נטו, מפרכת, שימוע ארוך, ולדעתי עשינו משהו כמעט בלתי אפשרי. היועץ היה קרוב להחלטה להגיש כתב אישום חמור מאוד נגד הנשיא. לשכנע יועץ עם קונספציה לחזור בו מעמדתו, אך ורק על סמך חומר הראיות, זה הישג הרבה יותר ממשי מאשר להביא לזיכוי בבית-המשפט. לא אגיד שעניין זכויות המתלוננות לא הטריד אותי. אבל הייתה תחושה שהרחוב חרץ את גורלו של קצב, ולכן לא הייתה לי בעיה מצפונית להגן עליו".

הגדולים ביותר > "גדול השופטים בעיניי היה בנימין כהן ז"ל מבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. גדולי עורכי-הדין היו מישאל חשין ותוסיה-כהן ז"ל".

אלוהים > "אני לא מאמין באלוהים, אבל מאמין בגלגול נשמות. יש לי תחושה מאוד עמוקה, שאנחנו לא נגמרים עם המוות. יש לי זיקה לבודהיזם ולפילוסופיה הודית. אני מאמין בנשמה כדבר נצחי".

תחנות תרבות > "קפקא הוא החבר הסודי שלי. תמיד אני שואל את עצמי מה קפקא היה אומר. אני מדבר איתו, שואל אותו ומתייעץ איתו".

* מה אתה קורא עכשיו?

"את ספרו הבלתי נשכח של פרידריך אנגלס 'סוציאליזם הוא אוטופיה למדע'. ספר מדהים. הבטחתי לוינרוט שאתן לו את הספר, אחרי שהוא ראה אותי קורא אותו בבית-המשפט".

* אתה קורא בבית-המשפט?

"כן. הרבה. בזמן המתנה וגם אחרי שאני טוען, כדי לא להתעצבן מטיעונים נגדיים. אני קורא גם כשהצד השני טוען, כדי לא לקטוע אותו".

* יש ספרות שמתאימה במיוחד לדיונים?

"אנגלס למשל. וגם שירה. אני אוהב מאוד לקרוא שירה. התחלתי לכתוב גם שירה בזמן האחרון".

טלוויזיה > "כרגע אני רואה רק סדרה אחת - 'עקרות בית נואשות'. כתבתי סדרת טלוויזיה, שאולי יפיקו אותה, שמתמקדת בסנגוריה הציבורית. עבדתי על זה קצת עם אח שלי (התסריטאי חנן פלד, מ' כ'), ועכשיו עם הבן שלי יותם".

קולנוע > "ההורים שלי היו אוהבי קולנוע. היינו הולכים לבתי הקולנוע ביפו. ליד הבית שלנו היה קולנוע ארגמן, קולנוע קיצי, פתוח. כל מה שקשור לקולנוע הוא בשבילי כל כך נוסטלגי, ילדותי, ממלא. הייתי בורח מבית הספר לקולנוע תמר לראות סרטים. אין דבר יותר מספק מלהיכנס לאולם קולנוע חשוך, להתיישב על כיסא חורק ולראות איזה טרזן".

דור ההמשך > "לא הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו עורכי-דין. זה עיסוק לנרקיסיסטים, בעלי רצון לסיפוק מיידי וילדותיות, שלא משאיר כלום מאחוריו. לו הייתי משקיע את המאמץ הזה שהשקעתי במשפטים בכתיבת רומן או מחזה, הייתי יכול להיות טולסטוי. אני מגזים כמובן".

* הרהורי פרישה?

"לא, בסופו של דבר זו אשליה. בחרתי במשפטים כדי לברוח מהגורל שלי להיות סופר. להישאר לבד עם עצמך ועם הדף הלבן והמקלדת, זה מפחיד. אז הנה, מצאתי עיסוק שיבריח אותי מזה".