של מי המסיבה הזו

פארל יזם את פסטיבל האלטרנטיבה הרב-תרבותי וסגנוני לולה פאלוזה, ו"ג'יינז" התפרקו אחרי שלושה אלבומים מעולים. אחר כך הקים את "פורנו פור פיירוז" החביבים, ושב לאחד ולפרק את "ג'יינז", והוציא תקליט סולו רע בראשית העשור הנוכחי.

באזור גיל 40 פארל החליף את ההירואין ביהדות ובקבלה, וביקר בארץ הקודש עם חזון לחגיגות האלף השלישי בישראל. השילוב בין שיבה למקורות הרוח היהודית לבין עתידנות קוסמולוגית, מספק חלק מסיפור המסגרת גם לשירים בתקליטו החדש, שיוצא תחת כותרת להקתית נוספת, "מסיבה לוויינית".

לכאורה, כל הסיכויים הם נגד האלבום של פארל, רוקר מזדקן שאיבד את המצפן היצירתי - אבל הוא מתגלה כאחת ההפתעות הנעימות של השנה. פארל אסף שלל אורחים, חברים שלו מ"רד הוט צ'ילי פפרז", "בלאק אייד פיז" ו"ניו אורדר", אבל כיד ימינו המוזיקלי בחר דווקא בנונו בטנקורט, טכנאי הגיטרה מלהקת הרוק הדי איומה של ראשית שנות ה-90, שנקראה "אקסטרים".

אבל יחד עם בטנקורט ושאר החברים, פארל הצליח פעמיים. גם באסופת השירים הטובה שלו זה 15 שנה, וגם במציאת נתיב ההתבגרות שיאה ונאה לו. פארל מזכיר קצת מהלך של סולן בוגר להקת רוק אחרת, איאן בראון האנגלי יוצא ה"סטון רוזז". שניהם לא ממש בורכו בקולות גדולים, אבל מוחם קודח ושופע, שניהם מיטיבים לרקוח תערובות רוק ואלקטרוניקה, ולמרות ששניהם כבר לא שחקנים מרכזיים בפופ כמו להקות האם שלהם, הם ממשיכים להתפתח, לצמוח, ולספק לפחות את אוהדיהם.

באלבום החדש פארל, לראשונה בחייו, נשען יותר על בלדות ושירי מיד-טמפו מאשר על התפרצויות ריתמיות סואנות, נהנה מלחנים טובים ושר היטב. התקליט חסר שיר מוביל מוחץ, שיספק לו שפיץ שיווקי, ומצד שני הוא כמעט נטול נפילות.

כמעט, כלומר עד הרצועה האחרונה, שכולה נוגנה והופקה סביב קולו של ג'ים מוריסון זצ"ל. פארל, שהופיע כמה פעמים עם חברי "הדורז" שנותרו בחיים, קיבל מהם רשות להשתמש באחד מקטעי הדיבור-שירה שמוריסון הקליט בליל יום הולדתו האחרון, ושהתפרסמו בעיקר באלבום המחווה שהלהקה תפרה סביבה, "אמריקן פרייר". "אישה בחלון" הוא צירוף משני קטעי הקראה של מוריסון, שמעולם לא יצאו רשמית, אלא רק בבוטלג נדיר ביותר שנקרא "הרוק מת". הטיפול של פארל ושות' בעיזבון של מוריסון מתקתק ותפל מדי, ומחבל בטעם הטוב של הפרויקט כולו.