בוא נפזר את מסך הערפל

"מסכים", ד' 22:05, יס ישראלי

האמת, טרם הצלחתי עדיין להבין את הקטע הניסיוני-מיוחדג' של הסדרה "מסכים". מעבר לזה שזאת תוכנית שמצליחה לקבץ (קצת כמו "זינזנה" בזמנו) כמעט את כל השחקנים העובדים בארץ, כולל כאלה שכבר נשתכחו מלב ומפציעים בה מחדש כמו אורנה פיטוסי, נראה כי היא אינה מוסיפה כל ממד חדש לדיאלוגים הסטנדרטיים שאנו מורגלים בהם בתוכניות דרמה. אוקיי, אז בכל דיאלוג נתון אחת הדמויות לא נמצאת שם באמת, אבל להזכירכם, גם בדרמה רגילה, הדמויות שאנחנו רואים - האנשים הקטנים האלה שעל המסך, לא נמצאים שם באמת בתוך הטלוויזיה.

בסך הכול, נוסף כאן עוד ויז'ואל של מסך בדרך, שמבחינתנו הוא לא באמת רלוונטי. שיתקשרו גם דרך מסך הפלאפון אם בא להם, בתנאי כמובן שהוא באיכות מספיק טובה כדי לא לבאס לנו את הצפייה. אז נותרנו למעשה עם סדרה רגילה על אנשים רגילים, עם הבעיות הרגילות, שחיים במציאות מודרנית-טכנולוגית שהגבולות הידועים שנפערים בה בין הריאלי לבין הווירטואלי הולכים ונעשים יותר ויותר פרומים.

ולגבי הדיאלוגים עצמם שעליהם קמה ונופלת כל סדרת דרמה, לא משנה אם היא מועברת גם דרך מסך רנטגן - עד כה לא נרשמו ב"מסכים" הברקות יוצאות דופן, לא מצד התסריט ולא מצד הבימוי. כך שלמעשה נשארנו עם דמויות שנעות בתוך סט מאוד חשוך ומנסות לשדר גם ברמת התוכן איזה סוג של אפלולית קיומית. באיזשהו שלב הצופה משווע לאיזו קרן אור קטנה שתחדור לסצנה ושתשטוף את הדרמה היומרנית הזאת (כשכרגע לא ממש ברור על מה היומרה) באיזו פרספקטיבה של מציאות.