בוררות על עשרות מיליוני שקלים: האם ייתכן שהרב הבורר קיבל שוחד?

איש העסקים קובי מימון, מבעלי נצבא , סיים זה עתה גיוס של 307 מיליון שקל לחברה, ממשקיעים מוסדיים. בקשה לביטול פסק בורר, שבו היתה מעורבת חברת "מתי נכסים והשקעות ובניין", שמימון מחזיק במניות שלה, מעלה טענות לקונספירציה שלו ושל הבורר, הרב שלמה יוסף, שאם יתבררו כנכונות - עשויות להציב סימן שאלה מעל התנהלותו.

את הבקשה הגישה חברת "יחיד סי מרבצי דולומיט (1990)", שבשליטת איש העסקים החרדי, יצחק אלוש, שבעבר נחשב מקורב לעסקי לב לבייב, ומי שהתמודד בסוף שנות ה-90' על רכישת חנ"ל (חברת הנפט הלאומית) מהמדינה.

באמצעות עוה"ד ד"ר יוסי כהן ומימון אביטן, טוענת דולומיט שהמינהל הקצה לה שטח של כ-650 דונם בנחל אושרת שבצפון להקמת מחצבה. היא החכירה שטחים נוספים וקיבלה זכויות בנייה להקמת קומפלקס תעשיות חציבה וחציבה של שיש ודולומיט לחצץ.

נוכח הצורך בהשקעת מיליוני דולרים בהקמת הקומפלקס ומימוש מלוא הזכויות והפוטנציאל הטמון בזיכיון ובקרקע, היא חתמה ב-2002 על הסכם עם מתי נכסים, לפיו כנגד הזרמת הון מצד קובי מימון לחברה משותפת, תקבל מתי נכסים 47.5% ממניות דולומיט.

ואולם, היא טוענת, החל מהיום הראשון ל"שותפות", החלו ניסיונות מצד מימון להשתלט על המחצבה בדרכים לא כשרות, תוך התחמקות מקיום התחייבויותיו להזרמת הכספים. מימון, נטען, דרש כי מתי נכסים לא תזרים את ההון הדרוש, כפי שהתחייבה, אלא יימצא צד ג' שיזרים את ההון.

כך קרה שלמרות הפוטנציאל האדיר שיש בקומפלקס, הושלם עד היום רק חלק ממחצבת החצץ ומתקני הייצור. דולומיט טוענת, כי "מימון השתלט על יחיד סי תוך ניצול כוח ומרות שהיו לו כלפי אלוש, ועשה במחצבה ובזכויותיה כבשלו. בפועל, הוא הוביל את יחיד סי להשקעות בלתי כלכליות בעליל, עד למצב בו נותרה חייבת לבנק לאומי עשרות מיליוני שקלים".

בתחילת 2005 הם החליטו ללכת לבוררות, אולם "אלוש לא חזה גם בחלומותיו ההזויים ביותר את שעתיד להתרחש ביחסים שבין הצדדים", כשעל הכל 'מנצח' קובי מימון "ושליטתו המוחלטת במעשי 'כבוד הבורר' ובהחלטותיו".

החשש של אלוש, כך נטען, החל להתעורר כשהבורר לא נענה לטענותיו, לפיהן קובי מימון מרוקן את החברה מנכסיה וגורם לה הוצאות עתק. במאי 2006 נערכה ישיבת הבוררות היחידה, בביתו של גדיאל יוסף, אחיו של הבורר המשמש גם כגבאי שלו ביישוב אלעד. לדבריו, הישיבה נמשכה חצי שעה בלבד ובמסגרתה לא נדונו כלל עשרות טענות, דרישות ובקשות שהפנה במשך השנים לבורר.

דולומיט טוענת, שכאשר הגיע אלוש ל"ישיבת הבוררות", הוא המתין בבית אחיו של הבורר, בעוד ש'הבורר' ומימון "יצאו ל'סיבוב ברכב' במשך שעתיים תמימות והבורר ביקש מאלוש 'להמתין לו בבית'". כשחזרו השניים "מהסיבוב ברכב", הציע הבורר לצדדים למכור את זכות התפעול של מחצבת האגרגטים בלבד (מתוך סך הזכויות של הזיכיון). אלוש הבהיר, שסכום המינימום של זכות זו תעמוד על 21 מיליון דולר. אחרי כחודש, הוציא הבורר פסק חלקי, שבו לא צוינו מחיר המינימום ופירוט תנאי המכירה שסוכמו.

בהמשך, פרסם עו"ד אברהם קורן, "שהינו מעין עו"ד שמינה לעצמו הבורר", מכרז למכירת מלוא זכויות החברה במחצבה, שבו "זכתה" חברת מתי נכסים, שהציעה 27.5 מיליון שקל. בשיחה שקיים אלוש עם עו"ד קורן אמר לו האחרון כי "הבורר למעשה מחוץ לתמונה" וכי "הוא זה שמחליט מה עושים".

אלוש אף טוען, שקובי מימון נתן לבורר "קמחא דפסחא" בסך 3,500 שקל, בפסח שעבר לאחר מתן פסק הבורר. לדבריו, הבורר עצמו אף אמר לו שמימון "עוזר לו בעובדים" ו"בקצת חומרים" לצורך בניית ביתו החדש בבני ברק, והוא (הבורר) "לא מבין מדוע מימון כל כך קמצן ושהוא לא עוזר מספיק".

לדבריו, מימון הבטיח לבורר "מעשר" בסך 10% מהרווחים שתייצר המחצבה לאחר מכירתה. גם הוא קיבל הצעה כזו, באמצעות אדם שלישי, אך סירב משום שראה בה שוחד.

משראה כי הבורר "נעלם מעל פני השטח", הבין אלוש כי מתי נכסים והבורר "עושים יד אחד על מנת לנשל את דולומיט" מזכויותיה במחצבה. "הכל תוך שימוש בתחבולות ובמעשי מירמה והונאה ותוך סטייה ברורה מהוראות שטר הבוררין".

את תגובת קובי מימון, השוהה בחו"ל, לא ניתן היה להשיג. טרם הוגשה תגובה לבית המשפט. (ה"פ 733/07).