מאזן האימה בין הסדינים

כדי לכתוב את הפרק האחרון בספרו הוא מגיע לניו-יורק, ומשתכן במלון הדולפין חדר 1408. אנסלין מסביר לצופים בסרט, שבתי מלון מפחידים מטבעם בגלל העובדה שכאשר אתה נכנס לחדר אתה לא יודע מי היה שם לפניך, מי ישן במיטה שלך, איזה דברים הוא עשה שם וכו'. בחדר 1408 המקרה אף קיצוני יותר. כל מי ששהה בחדר הזה יותר משעה, לא יצא משם בחיים. סיבת המוות: התאבדות.

חדרי המלון אמורים להיות לך בית. מצד אחד החדר אמור לאחסן אותך ולהפוך למקום משלך, אישי. אך מצד שני מדובר במקום זר ביותר, שאין לו שום קשר אלייך. הסתירה הזאת, שהדבר הפנימי, האישי והאינטימי ביותר, הופך, בעצם, לדבר זר ומבהיל, הופכת את חדרי המלונות למטפורה מצוינת לתודעה אנושית שיוצאת מדעתה.

חדר מלון נותן ביטוי לתחושה, שאנחנו לא לגמרי מכירים את עצמנו, שיש צדדים אפלים באישיות שלנו, שפתאום יכולים לצאת החוצה ולהשתלט עלינו.

הקולנוע ידע לאורך השנים לנצל את המטפורה הזאת והנפיק יצירות מטרידות ביותר בבתי מלון הכוללות רצח, אימה ואווירת גיהינום. ב"הניצוץ", רוח רפאים משתלטת על ג'ק ניקולסון ומורה לו לרצוח את משפחתו; ב"פסיכו" מנהל האכסניה מתחפש לאימו ורוצח את אורחיו; ב"ברטון פינק" הקירות מתקלפים, המלון עולה באש והגיבור מוצא את אהובתו מתה על מיטתו. ב"פחד ותיעוב בלאס-וגאס" כל מיני מפלצות הזויות מופיעות ונעלמות בגלל טריפ הסמים הבלתי נגמר של הגיבורים.

"1408", המבוסס על סיפור קצר מאת סטיבן קינג, הוא סרט אימה אינטימי, שממוקד בדמות אחת ובפחדים האישיים והאינטימיים ביותר שלה. חדר המלון הוא המפלצת והדרך שלו לרצוח את קורבנותיו היא לענות אותם עם זיכרונות כואבים ומראות מחרידים.

ג'ון קיוזק: "1408 הוא סרט אימה, אך גם סרט שמטריף לך את המוח עם שאלות מטפיזיות. כי אתה לא יודע ממש האם חדר המלון באמת עושה את כל זה לגיבור או שהכול בראש שלו. הסרט גורם לך לחשוב, לפחד, ולהרגיש שיש לך פיצול אישיות". קיוזק צודק. "1408" הוא אחד מסרטי האימה האפקטיביים ביותר שראיתי, כזה שגורם לך לקפוץ מהכיסא בבהלה. ואולי אחת הסיבות לכך הוא היותו באמת סרט אימה פסיכולוגי, שמנסה להיכנס לתוך מוחו של הגיבור.

קיוזק אוהב להגיד, שאחד הדברים הגורמים לסרט לעבוד הוא מוצאו של הבמאי, מיקאל האפסטרום. "הוא שוודי", מסביר קיוזק, "ואומנם השוודיים נורא נחמדים, אבל יש להם גם רגישות גדולה לבשורות רעות. הם בקשר עמוק עם האבדון האישי שלהם". יש משהו בסקנדינביים, שיודעים לטפל היטב בדיכאון, במשאלות מוות ובייאוש. הקולנוען השוודי הגדול בכל הזמנים, אינגמר ברגמן, שהלך לעולמו בשבוע שעבר, הוא אמן הייאוש בקולנוע. סרטיו מעלים שאלות מפחידות ומטרידות ללא המעטפת של סרטי האימה.

האפסטרום עסוק בשאלות על רוע, דיכאון ומוות: "אנסלין הוא מישהו שאיבד את דרכו. הוא עצוב ומדוכא והוא בחיפוש אחר משהו שיביא לו ריגוש, שיעורר אותו". קיוזק: "רוב הסרט זה רק אני בתוך חדר מלון. לא ידענו אם נצליח לגרום לדבר כזה לעבוד. בזמן הצילומים היינו שבוים בחדר, אבל ברגע שיכולנו לצאת ולצלם סצנות בחוץ עם השחקנים האחרים, היה לנו קצת מוזר. אמרנו לעצמנו: 'אנחנו חייבים לחזור לחדר כי זה מקום הרבה יותר בטוח'".

קיוזק מסביר, שלא צריך להגיע כל-כך רחוק כדי להרגיש את תחושת הזרות והאימה שבבית מלון. "לכולנו קרה, כשהיינו בטיול, או במסע, שהתעוררנו משינה עמוקה בחדר במלון ולא זכרנו איפה אנחנו".

"1408" מצליח לעורר בנו תחושת חרדה דומה לזו שאנו מרגישים ברגע ההתעוררות הזה - בשניות המבחילות שבהן אנו עדיין לא מסוגלים להבין מי אנחנו ומה זה המקום, שאנחנו נמצאים בו.