המקום הפך מכיכר לבנה לכיכר שחורה

לדני קרוון נמאס לראות את היצירה שלו "מתחננת רק לא לחיות בעליבות הזאת". חתן פרס ישראל לאמנות תובע את עיריית תל אביב לשמור על הכיכר מפני ונדליזם או להרוס אותה, והאמנים תומכים. מנשה קדישמן: "לעירייה יותר אכפת מדוחות חניה מאשר מתרבות". אמנות או למות > חגית פלג-רותם

בשעת בוקר מוקדמת, כשאפשר עוד לדמיין שביב של רעננות באוויר מבעד לחום וללחות של הקיץ התל אביבי, מתחם "כיכר לבנה" ריק מאדם, ונשקף ממנו אופק פתוח מהים ועד מודיעין. האנשים שממלאים את הפארק בהמשך היום, ילדים עם הוריהם, ספורטאים במגרשים הפתוחים, בני נוער על אופניים וסקייטבורדים, לא משערים שהפסל הדומיננטי שעל ראש הגבעה נמצא בסכנה קיומית. "זאת תהיה המתת חסד", מסביר האמן דני קרוון את החלטתו לתבוע את עיריית תל אביב, בדרישה להרוס את יצירתו שלו אם לא תוצב עליה שמירה של 24 שעות.

"בשנים האחרונות המקום הפך מכיכר לבנה לכיכר שחורה", הוא אומר בעצב. ואכן, קשה להתעלם מהגרפיטי, מריח השתן, מהבקבוקים השבורים, מחבורות הנערים האלימים שמשתלטים על הכיכר בשעות מסוימות ביום, ומהמסוממים שמוצאים שם מחסה בלילה. "אני מסתובב סביב הכיכר ושומע אותה מתחננת, רק לא לחיות בעליבות הזאת".

אתה באמת חושב שיהרסו את המקום, או שזו תביעה קנטרנית?

"לגמרי לא. אני רציני בכוונתי".

אנחנו נפגשים במשרד עורכי הדין זליגמן. קרוון חמוש בעו"ד אלי זהר, ידיד ותיק, ובעו"ד רקפת פלד, מומחית לקניין רוחני. הוא יושב על קוצים, ממהר לפגישה הבאה. בעוד יומיים יחזור לפריז, ביתו השני, וימשיך לעבוד על אנדרטה לצוענים שהזמינה ממנו עיריית ברלין. קרוון, 76, פעיל ועסוק כתמיד בשלושים השנים האחרונות. תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון תל אביב לפניו (בנובמבר הקרוב), ועבודות מברלין ועד בייג'ין בשלבים שונים של תכנון וביצוע. עבודותיו הן יצירות סביבתיות ארכיטקטוניות וגדולות ממדים. מעורב בהן, בדרך כלל, תכנון גיאומטרי קפדני של צירי מבט ארוכים. "כיכר לבנה" נמצאת בלב פארק עדית וולפסון, בנקודת החיבור בין תל אביב וגבעתיים. הכיכר בנויה בטון לבן, ויש בה קומפוזיציה של צורות הנדסיות בסיסיות: מדרגות, בריכה רבועה, כיפה חצויה ובתוכה שתול עץ זית, מגדל תצפית שבתוכו מנגנים פעמוני רוח, ו"בקעה" בצורת כיפה קעורה המשתפלת מאחת הדפנות לכיוון מדרון הדשא. הבקעה הזאת, הירחית, אהובה במיוחד על חובבי סקייטבורד וספורטאי אקסטרים.

תביעתו מוגשת דווקא בתקופה שבה ניכרת התעוררות במודעות למרחב הציבורי. רק לפני שבוע הוכרזה בבת ים "הביאנלה הראשונה לאדריכלות נוף", שקוראת להתייחס למרחב העירוני כחלק מהבית הקולקטיבי של התושבים. בערים רבות בעולם מתפתחת תרבות של טיפוח טבע עירוני ושל גינות פרטיות על קרקע עירונית, לרווחת התושבים. בארץ ניתן לראותן בראשון לציון ובבאר שבע, למשל. קרוון עצמו מתכנן בתל אביב כיכר מרכזית חדשה, במתחם המתחדש של תיאטרון הבימה והיכל התרבות.

"זו לא תהיה הפעם הראשונה שאני הורס עבודה שלי", הוא אומר. "בסנדאי, ביפן, לפני כמה שנים, הקמתי פסל שנחנך ביום השנה ה-50 להטלת פצצת האטום על הירושימה. כשהגעתי ליפן גיליתי שגיאות איומות בעבודות ההקמה. ניסיתי להציל את המצב, אבל היה ברור שאי-אפשר. כשהכול עקום חייבים להרוס. למזלי, הם הקשיבו לי והיו מוכנים להרוס ולהתחיל מהתחלה".

אבל כאן אתה לא מבקש להרוס כדי לבנות.

"נכון. אם העיר לא יודעת איך לשמור על עבודות אמנות, אז אין להן מקום כאן".

ואז הגיע רון חולדאי

אף שהקהל לא תמיד יודע להעריך את הסביבה שיצר בעבורו, מתוך כ-70 עבודות של קרוון ברחבי בעולם, רק שתיים סבלו ונדליזם כה חמור. "כיכר לבנה", וכיכר שארל דה גול בננטר, ליד פריז. שם הציב שדרה של קוביות זכוכית גדולות ממדים, במעלה המדרגות העולות מתחנת הרכבת התחתית, ובהמשכה נפתחת כיכר רחבה. הקוביות, מזכוכית מחוסמת (הנראית שבורה), מוארות מבפנים בשעת ערב באור תכלכל, מעוטרות בדברי שלום שצוטטו מפיו של דה גול. אך גם בפרברי פריז, עיר תרבותית לכל הדעות, סבלה היצירה התנכלויות קשות.

"ברוב המקרים השימוש בפסלים רק מוסיף להם", מסביר קרוון. "אמרו עליי שאני אמן פיגורטיבי, כי הפסלים שלי מחייבים כניסה של פיגורה, של בן אדם, כדי לחיות. הם בנויים ביחס לקנה המידה האנושי, כך שיש לפעמים לכלוך או גרפיטי, ויש חומרים מתאימים לנקות - לא כמו בכיכר לבנה, שצבעו בלבן מעל הכתובות, ורק הוסיפו לכלוך. בננטר הייתה בעיה קשה של אלימות. זה אזור פרברים עם אוכלוסייה מעורבת, של מהגרים וצרפתים. אבל האלימות לא באה מתושבי האזור. זה היה חלק מהתקוממות כללית".

לדבריו, ארבעה חברי מועצה נרצחו שם, וגם הפסל סבל התנכלויות. "המשטרה הציבה שמירה, אבל זה היה חלק מאווירת מלחמה", הוא אומר. "היו שם ונדליסטים שהכו בפטישים וירו בנשק בקוביות הזכוכית. השיא היה שנכנסו ברכב לכיכר והתרסקו לתוך קוביות הזכוכית. זו פשיעה של ממש - הם שברו את כל הזכוכיות בכיכר העירייה, לא רק את הפסלים.

"רציתי לשים מעקה ברזל סביב הקוביות, אבל הבנתי שזה לא יעבוד. אם הם באים להרוס הם יהרסו. בסוף תכננתי ספסל מפלדה שמקיף את הקוביות ומגן עליהן, אבל הוא גם שימושי. מאז שנרגעו הרוחות, יש שם מעין משמרת של אזרחים נאמני המקום, שמודיעים במקרה שיש חבלה או בעיה. היום מתקיים במקום שוק פתוח פעמיים בשבוע. ביקשו ממני רשות, ושיתפו אותי בתכנון של הצבת הדוכנים, ואחר הצהריים הכול מתקפל. זה דווקא מאוד משמח אותי - שיש חיים בכיכר".

גם בגן וולפסון יש חיים בכיכר. משעות הבוקר המוקדמות נמצאים שם אנשים שעושים ספורט, מאוחר יותר מגיעים הורים עם ילדים קטנים ובני נוער עם אופניים וסקייטבורד. אפילו ספורט האקסטרים העירוני יכול להיראות טוב בנוף אם המתקנים חסינים מספיק כדי לעמוד בו. משרדי תכנון בעולם היום מתייחסים ל"טבע העירוני" כשדה פעילות אתגרית לתושבי הערים, ותופעות הסקייטבורד והגרפיטי מעוררות מחשבה איך ליצור למען הציבור מקומות בילוי שיהיו עמידים לסגנון החיים היומיומי של המשתמשים.

"אני מודע לזה שיש טרנד של שימוש הציבור", אומר קרוון. "בעבר היו באים אנשים ואומרים לי ששדרגתי להם את החיים בזכות הפסל הזה. אבל לתת לילדים משתוללים עם סקייטבורד לשבור ולהרוס, ולסגור חלק מהמקום בפני הקהל במקום לתחזק ולשמור עליו - זה לא זה. לא מדובר בספורט אלא בקבוצות אלימות שמשתלטות על המקום. אם הכול היה מותר, אי-אפשר היה ללכת ברחובות - לא בלבוש חשוף ולא עם ילדים קטנים. אם אנחנו חברה תרבותית, אנחנו קובעים לנו קוד מוסרי-תרבותי-אתי".

קרוון מציין כדוגמה טובה את אנדרטת וולטר בנימין בפור בו. "שם אין שמירה, אבל יש תחזוקה קבועה. זה מקום די נידח, ובאים אליו במיוחד. מדי פעם מישהו מדווח על לכלוך או גרפיטי במקום, ומיד זה מטופל. בארץ, במקום חינוך הציבור לתרבות, יש כאן חינוך לשימוש פרוע באמצעות ההזנחה. גם אנדרטת הנגב עברה תקופה מאוד קשה. ברגע שאנשים חירבנו בתוך כיפת הזיכרון עם שמות הנופלים, חשבתי שאחרי חרפה כזאת נותר רק להרוס. אבל זכינו שמשרד הביטחון אימץ אותה, ומאז היא נקייה ושמורה יפה יום ולילה".

איך אתה יכול מצד אחד לתבוע את העירייה על הזנחה, ומצד שני לתכנן בעבור אותה עירייה את כיכר התזמורת במתחם הבימה המתחדש?

"כיכר התזמורת נמצאת במרכז העיר, ושם השמירה גדולה יותר, יש רמת תחזוקה סבירה, שכוללת ניקוי בחומרים הנכונים, שיקום של חלקים שבורים וסדוקים, מה שנדרש ברוב היצירות העומדות חשופות".

במקרה של "כיכר לבנה", מוסיף קרוון, מידת ההזנחה עברה את המצב הסביר, ויש מי שהתחייב לשמור עליה והפר את ההבטחה. עיריית תל אביב, נכתב בתביעה, התחייבה בחוזה שנחתם עמו בעת הזמנת העבודה, להציב במקום שמירה רצופה, ואף עמדה בהתחייבותה במשך 16 שנים - עד לכניסתו של ראש העיר הנוכחי, רון חולדאי, לתפקידו.

גם העירייה מודה שמסלול "הסיירת הירוקה" שהיא מפעילה לשמירה על הגנים מתמקד בגנים הציבוריים שבמרכז העיר. סיירת נוספת, המופקדת על שמירה מפני ונדליסטים, פועלת בנקודות בעייתיות, אך משום מה לא נהגה לפקוד את גן וולפסון עד להגשת התביעה, בתחילת יולי. מאז, אגב, השתפר המצב בשטח באופן קיצוני (ראו תגובה).

"אקט של חוסר תרבות"

קרוון הוא לא האמן היחיד שפסליו מוצבים במרחב הציבורי. בשנות ה-90 תבע יגאל תומרקין את עיריית קרית ים בגין הזנחת פסליו וזכה בפיצוי של 75 אלף שקל. מיכה אולמן תבע את עיריית רמת השרון, שהקיפה את אחד מפסליו בדשא סינתטי במקום בדשא אמיתי. הוא טען שהדבר פוגע באופי היצירה, וזכה גם הוא. אולמן אף איים פעם להרוס אנדרטה לשואה שהקים בברלין, אם ייבנה חניון סביבה. מדובר בפסל מרשים בשם "ספרייה", שנמצא ברובו מתחת לאדמה, ומבעד לתקרת הזכוכית שלו ניתן לראות מדפי ספרים ריקים ועליהם הציטוט של ניטשה, שאמר כי "במקום שבו שורפים ספרים ישרפו גם אנשים". שם, בסופו של דבר, לא נדרשה פעולה קיצונית, כיוון שהרשויות התחשבו ביצירה ומיקמו את הבנייה החדשה בזהירות, מבלי לפגוע בפני השטח.

אמנים נוטים לעתים להתכתש עם הרשויות כדי לשמור על יצירותיהם כפי שהם היו רוצים לראותן. גם הפעם - מעריכים גורמים המקורבים לתחום - התביעה בוודאי תזעזע, אך לא בהכרח תסתיים בפסק דין. "דני צודק, הוא עשה פסל לעיר תל אביב, אין ספק שהעיר צריכה לשמור על זה", אומר האמן מנשה קדישמן. "בוודאי שהתביעה שלו קצת קיצונית, אולי קצת מוגזמת, אבל אולי רק קיצוניות יכולה להזיז משהו. לעירייה יותר אכפת מדוחות חניה למכוניות מאשר מאמנות ומתרבות. לי יש פחות עבודות משל קרוון. מה שנמצא ברחבת המוזיאון יותר שמור. לעומת זאת, העצים שלי, שכעת העמידו אותם ליד הקאמרי, כתבו עליהם גרפיטי. אבל גם בניו יורק ראיתי שכותבים על הפסלים - כך שכנראה זה חלק מהתנהגות אנושית. החברה שלנו סובלת מהתנהגות לקויה - חוסר תרבות. כתיבה על הקירות היא לא אקט של אהבה - לכתוב על עץ שלי ‘שמוליק אוהב את מיכל' זה לא אקט של אהבה, זה אקט של חוסר כבוד.

"אני יודע שבימינו, לאחר שאיבדו את הבושה, אין מוסר. האמנות בעיר היא חלק מתעמולת בחירות. אין לי אמון גדול ברשויות, שישמרו ויחזיקו, אבל כל זמן ששומרים על מעורבות שלי בקבלת ההחלטות מה קורה עם הפסלים שלי - אני מסתפק בזה". כך, למשל, במקרה של העצים החתוכים בלוחות מתכת, שיועברו בקרוב לגבעה שלפני מרכז רבין ברמת אביב, מעל שדרות רוק"ח.

קדישמן מספר שב-1975 צבע עצים במוזיאון ישראל. "שאלו אותי, ‘מה זה, אתה הורג את העץ', והנה העץ - אלון חולה בן 200 שנה - דווקא הבריא. צבעתי רק את הכותרת, הנוף שלו, והוא התאמץ ושלח שלוחות חדשות. אמרתי אז - להרוג אנשים זה כבר בנורמה שלנו, אבל להרוג עצים זה מוגזם".

על הפסל "התרוממות", המוכר יותר כשלושת העיגולים בכיכר הבימה, "יכולנו להוציא ספר על תולדותיו לפי הגרפיטי שהיה עליו. מהמילה בזבוז ועד לכתובות נאצה בשנת 1974 עד היום", אומר קדישמן. כיום, בגלל השיפוצים במקום, הסירו אותו, והוא אמור לחזור למקומו "על-פי חוזה שעשיתי עם העירייה דרך עורך דין, בעצתו של דני".

תומרקין, שכאמור תבע את העירייה בעבר, רואה בכך כיום "התעמלות ורבלית". לדבריו, העירייה צריכה למנות את האדם המתאים לפיקוח על האמנות במרחב הציבורי. "במקום זה יש כמה גברות חסודות, שמגרבצות ולא עושות כלום", הוא אומר בסגנונו הייחודי. "הצרה היא שברגע שאתה מפסל בחוצות אתה מסתכן. זה חלק נתון מהיצירה שלך".

האמנית דרורה דומיני, שפסל חוצות שלה ניצב בשדרות רוטשילד, מוסיפה: "כשביקשתי, שיפצו והיה נחמד. אחר כך, כששיפצו את כל השדרה היה שיפוץ גדול, אבל גס ולא יפה. התאורה שהוצבה היא ממש התערבות ביצירה. אני חושבת שבעירייה אין כתובת. אין מישהו שאני יודעת שאפשר לפנות אליו - אולי מפני שאין לחץ זו פונקציה שקוצצה. אם תהיה פונקציה כזו, זה עשוי לשפר את המצב באופן ניכר.

"ברור שצריך לדאוג ליצירות האלה כמו שדואגים לערוגות ומחליפים את הפרחים. לדני יש מערכת של עורכי דין ושם ציבורי גדול. אולי במעמדו כאיש ציבור הוא יצליח, אבל המלחמות מאוד מייאשות".

"כשמדברים על פיתוח בר קיימא מסתכלים גם על השיקולים הפונקציונלי, התכנוני והכלכלי, וגם על החברה ועל הסביבה", מוסיפה תמר דראל-פוספלד, יו"ר איגוד אדריכלי הנוף. "אסור לעשות את ההחלטה על-פי ראייה קצרת טווח. אסור להסתכל רק על הפונקציונלי: כך וכך מקומות חניה, קווי בניין. אנחנו נוסעים לחו"ל ומתפעלים מעבודות אמנות בשטח ציבורי; כששטח ציבורי מתוכנן היטב מבחינת מיקום ועיצוב הוא מושך פחות מפגעים. אנחנו צריכים לשים את הדגש על שותפות משולשת של גורמים בשמירה על המרחב הציבורי - פרטית (האזרח), ציבורית (הרשויות), מקצועית (המתכנן או האמן). אם נוציא אחד מהגורמים הללו מהמשוואה היא מאבדת איזון".

"ממקרה פרטי להכרח ציבורי"

כל הפסלים מתייחסים ליצירות כ"ילדים" שהם שולחים לרחוב ויש לדאוג להם. גם קרוון אומר שאחד הדברים שמטרידים אותו הוא השאלה מי ידאג להם כשהוא ילך לעולמו. מבחינה זו מדובר במקרה מבחן. "אם העתירה בכיכר לבנה תתקבל, היא תהפוך ממקרה פרטי להכרח ציבורי", אומרת עו"ד פלד. "כל הרשויות אוהבות מאוד לקבל תרומות של תורמים ואמנים. אבל כאן מגיע האמן ואומר באמת שקצה נפשו בהתעללות בעבודתו".

מהו מעמד האמן כבעל זכויות היוצרים?

"זכות הקניין של היוצר מתחלקת לזכות כלכלית ולזכות מוסרית. הזכות המוסרית היא כמו זכות האבהות, והיא עומדת לו לנצח. היצירה ניתנה בחינם כדי שתוצב כיצירה תרבותית, והייתה בכך התניה. אחד האינטרסים שלנו בתביעה כזו הוא לעורר תהודה ציבורית ולקוות שהציבור, אף שהוא לא צד חוזי בעניין, יבוא ויתנגד להריסה ויתבע מהעירייה להגן על הפסל. הכול עניין של תקציבים - כשהעירייה מציבה נדנדה של ילדים היא מחויבת לשמירה בטיחותית. זה צריך להיות אותו הדבר".

"אילו היה הנוהג קובע את סדרי השימוש באופן אינטגרטיבי", מוסיף עו"ד זהר, "הכול היה יכול להיות נפלא. אבל זה לא קורה. מצד שני, לא ייתכן שהנחת העבודה היא שאי-אפשר לגבור על הגנגסטריזם. מי שאמר שאי-אפשר ללכת בהארלם התבדה - זה רק עניין של כסף. יש להבחין בין ונדליזם לבין ‘הוצאת מרץ בריאה'. לזה יש אאוטלטים שמתאימים לשימוש".

קרוון: "בוקי שוורץ (אמן) אמר פעם שאנחנו רצים יותר מהר וקופצים יותר גבוה מכל ספורטאי אולימפי. אבל לנו אין מקום של כוכבים ואין יחס של גאווה. כל המתנות שאנחנו מביאים למדינה - אף ספורטאי מצטיין ואף דיפלומט לא יכול להביא. ליצירות שלי אין מחיר, אבל זה שהחלטתי לעבוד במרחב הציבורי לא הופך אותן לשטח הפקר".

אולי עם השנים נעשית פחות סובלני?

"לא. בשום אופן לא".

בהמשך לתביעה העקרונית, מבקש קרוון את הזכות להגיש תביעה לפיצוי כספי. "אני מקווה לזכות, ואז אתרום את הכסף לעמותה שהקמנו, ‘הקרן לשימור מורשתה התרבותית של תל אביב'. אני רוצה לעשות בעזרת אונסק"ו כנס שממנו תצא אמנה בינלאומית של שימור עבודות".

ואתה לא תבכה כשתראה את העבודה נהרסת?

"אני לא בוכה אף פעם. כשיצרתי עבודה לארבעה חודשים בפירנצה (סביבה לשלום, עם קרן לייזר החוצה את העיר, ח' פ') לא התקשיתי לראות בהריסתה למחרת התערוכה - היא נולדה לחיות כמו פרפר, באופן קצר מועד. במקרה הזה יכאב לי הלב, אבל אני עושה חסד עם העבודה. אם היא תיהרס, אולי אביא את CNN לצלם את זה קורה". ¿

hagitpr@globes.co.il