שם מוצלח לסרט, "ביחד זה הכל". מצלצל כמו שיר פופ-רוק כאילו עמוק, מין "חופשי זה לגמרי לבד" שכזה; מהדהד במשהו את "זיונים זה לא הכול" של דן בן-אמוץ, ובקיצור, אהבנו, קנינו, לארוז למתנה בבקשה.
אבל זהו, שאז ראינו את הסרט וגילינו ש"ביחד זה הכול" הוא בסך הכול, אפעס, לא כל כך הרבה, שלא לומר כמעט כלום.
אז מה היה לנו כאן? בהשאלה פרועה ממילותיה של רחל המשוררת: נוצה, חצי נוצה, מבט אחד מהיר, קטעי ניבים סתומים - ודי. משקלו הסגולי המצטבר של הסרט כמעט אינו מורגש; קצת מדגדג, נוגע לא נוגע, מתוק-חמוץ, עמום-מוחמץ, או כמו שאומרת רבקה מיכאלי על ניסים עזיקרי ב"תעלת בלאומליך": "נחמד, אבל מבולבל".
"שלושה בדירה אחת" פוגש את "הגברת עם הקמליות" ו"טאטי דניאל" ומתנגש בסיבוב ב"פיגמליון" עם טוויסט? באיזו פטריית הזיה נגס התסריטאי? נשמע כמו מתכון לתאונת דרכים קטלנית, ואף על פי כן, בדרכו החיננית, השלומיאלית, טובת הלב והצרפתית כל כך, סלט הפירות הביזארי עובד איכשהו.
תמצית האירועים: עובדת נקיון ("טכנאית שטח", כהגדרתה) אנורקטית, חולת שחפת (בערך) ורועדת מקור, עוברת לגור בדירתו המהודרת של בן למשפחת אצולה שירדה מנכסיה, מוכר גלויות מגמגם, שחולם לשחק בתיאטרון. היא מתעבת/מתאהבת בדייר המשנה הבהמי ("אני אזיין אותך ביום שני, אבל בלי נשיקות") ומתנדבת לטפל בסבתו הכפרית והמיזנטרופית, שבריאותה מידרדרת כמדד הדאו ג'ונס. גילוי נאות: אחד השירים המובאים בפסקול בעניין הסבתא, משהו עם פולט שרכבה על ביסיקלט, מסרב לצאת לי מהראש. אחים, הצילו.
בחזרה לגיבורינו. כולם שרוטים, כולם חבוטים, כולם שותקים ו/או לא סותמים את הפה, בלי דרך ביניים. המהדרין יאמרו: כולם מגמגמים, מעשית או מטפורית. מי ישנה את מי? מי ימצא את עצמו ויתפתה לחשוב שמדובר במציאה גדולה? מי ינשנש קרפים ב"לה קופול" (בכל זאת, פריז) ומי ישחט חזיר בפסטיבל האוכל העממי (בכל זאת, הבמאי של "ז'אן דה פלורט")? רמז: מי לא. ובינינו: למי אכפת.
יש משהו מעורר הערכה בנטייתם הנועזת של הצרפתים לרקוח קומדיות רומנטיות מהחומרים הכי אנטי קומיים ובלתי רומנטיים לכאורה - בהנחה שעוני, זיקנה ומוות, למשל, אכן לא מצחיקים/מדליקים/מחרמנים אף אחד. אבל מה לעשות שאודרי טוטו היא לפעמים געגועים לג'וליה רוברטס, וקיטש אמריקני דביק ורגשני- בלי להתבייש הוא מה שנחוץ בסוגה הזו, ולאוו דווקא ריאליזם קודר ומאופק.
שתי המילים החיוביות ביותר שאפשר לומר על הסרט הן: גיום קאנה. המולטי טאלנט, שזוכה בטוטו הוא אכן טופס מנצח מכף רגל ועד ראש, כולל הפזילה הקלה. עם עוצמה ממגנטת של ריצ'ארד ברטון ומוטת כתפיים של מייקל לואיס, אפשר לסלוח לו אפילו על חרפת "אל תגלה" בבימויו - הגירסה הקולנועית האיומה של המותחן מאת הרלן קובן, שקאנה לא השאיר בה לא מתח, לא קובן, לא נעליים ולא כפכפים, ועוד זכה על כך בפרס הסזאר. הוא שנאמר: לכו תבינו צרפתים.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
