חמסין וסופרות שמשתגעות

גבריאלה אביגור-רותם לא קראה בסוף השבוע את הטקסט שהתפרסם בגיליון "תרבות וספרות" של "הארץ", פרי עטו של הסופר יפתח אשכנזי (מחבר "סיפורי מות עירי" בהוצאת אוב-ז.ע.פ); הסופרת, תושבת אבטליון שבגליל, מצהירה שהיא מנותקת, ואפילו ביקורות טובות היא לא קוראת. אחרי דקות ארוכות היא ניאותה להודות שאחרים בקהילה הספרותית קראו וטרחו להתקשר אליה, מזדרזים לתאר באוזניה את הביצה הרוחשת, חלקם מבקשים לתמוך, אחרים ללבות כעס.

הסיפור, "אביגורה" שמו, שמצהיר על עצמו מראש כאילו היה פרייה הבשל של קנאת סופרים - ונקרא בעיקר כפרודיה - מתאר את נפילתה של סופרת המתגוררת בגוש שגב בגליל, שפירסמה עד כה שני ספרים מצליחים ונאבקה לסיים את כתיבת הרומן השלישי, הכושל.

הפרטים הביוגרפיים בחייה של הגיבורה - גרושה, אם לשניים, מורה לספרות לשעבר וסופרת שזכתה לאהדת הביקורת - דומים דמיון מפתיע לקורות חייה של אביגור-רותם, שפירסמה לא מכבר את הרומן "אדום עתיק" (כנרת, זמורה-ביתן). אפילו שמות ספריהן דומים ("היטלר לא לבש חצאית" לאביגורה, מול "מוצרט לא היה יהודי", שם ספרה השני של אביגור-רותם).

הידרדרותה של אביגורה מתחילה ב"פרעות 2000", בלשון הסיפור, כלומר באירועי אוקטובר 2000 שבישרו את תחילת האינתיפאדה השנייה והביאו את הסופרת הגלילית להתחפר בנראטיב הציוני ולחפש את סיפורה בראשית ההתיישבות. אביגורה מדמה את עצמה לניצולת שואה, מאבדת את כישרונה וסופה שהיא "שומעת קולות".

"אדום עתיק" עוסק בבנות משפחה אחת בישראל בשנות ה-90, ומסתיים בראש השנה תשס"א, ממש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. במקביל שזורה בספר מיתולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ, דרך סיפורן של שרה ורבקה אהרונסון, רחל המשוררת, אירה יאן, מניה שוחט ואחרות. ההתרחשות בשני מישורי זמן מספקת הזדמנות - מוצדקת או לא, עניין הנתון בהחלט במחלוקת - לשרטט איזה רצף בין הפרעות שידע היישוב היהודי בשנות ה-20 לפרעות שנת 2000.

"לא כיוונתי לסופרת זו או אחרת", אמר אתמול (יום א') אשכנזי, יליד כרמיאל. "בסך הכול כתבתי פרודיה, שמתייחסת לתופעה. יש קבוצה של אנשי רוח, בעיקר סופרים, שתפסו טרמפ על אירועי שנת 2000 כדי להתנער מהשמאלנות המדומה שלהם. כל אלה שכאילו מדברים ב'ריבוי' קולות וכותבים יצירות 'קרנבליות' בנוסח חוקר הספרות הרוסי בכטין, ובעצם מפספסים את כוונתו. הם לא באמת משמיעים את קולו של האחר, המדוכא, אלא מדברים רק בלשונו של המדכא. ניסיתי לכתוב פרודיה על אנשי רוח שמצדדים בעוולות הממסד".

" ולא חשבת לרגע שהרמזים העבים שאתה שותל מהביוגרפיה של אביגור-רותם, כולל אמירות על גופה, גילה המתקדם וקמטיה, תסב את תשומת הלב מהעיקר?

"לא התכוונתי להתייחס אליה ספציפית, ודווקא שתלתי רמזים גם על סופרים אחרים. מי שבוחר לראות את זה כסיפור על גבריאלה אביגור-רותם עושה את זה על אחריותו".

וכך כותב אשכנזי: "באותה תקופה כבר התקרבה לגיל הבלות... היא בעצמה, יש לציין, שנאה את המונח 'גיל הבלות', וראתה אותו כמבזה. גם אם נוותר על שאלת הבלות הביולוגית ונסכים שגילה, כמו גם מצב רירית הרחם שלה, אינם מענייננו, רעיון הלידה לא יכול היה לצאת לפועל מסיבות אחרות. שנה לפני הרומאן הגדול שלה עזב את הבית בעלה יוסף שהיה אהוב נעוריה, מה שהעב על הסבירות למגע מיני והריון אפשרי".

סגירת חשבונות אישיים או פרודיה פוליטית - אחת היא לטוקבקיסטים: הפורומים לעסקי ספרות באינטרנט נמלאו מאז סוף השבוע ניחושים והשערות, וגם גידופים ונאצות, כלפי הכותב ובעיקר כלפי מי שנתן לו במה. גם פרודיה, כתבה מישהי באחד הפורומים, ראוי שתהיה כתובה היטב.

פרופ' יגאל שוורץ, שערך את ספריה של אביגור-רותם ובכלל זה את הספר האחרון, חושב שמדובר במעשה "נמוך, שפל ורקוב". "אני לא רוצה לקחת בזה חלק", אומר שוורץ, "אבל מעולם, בכל ההיסטוריה של הכתיבה העיתונאית על ספרות, לא הייתה ירידה לרמה כזאת של שפלות".

בני ציפר, עורך "תרבות וספרות", נשמע זחוח, כמעט משועשע. אחרי הכול, שערוריות בביצה הספרותית הן לחם חוקו. "אני נשבע לך, באלוהים, שלא חשבתי שיש כאן איזה עניין ספציפי עם איזו סופרת. חשבתי שמדובר בסיפור מעניין, יוצא דופן בין שאר הסיפורים שמתפרסמים אצלנו, מעין משל על היחס לערבים ועל מה שקרה לאינטלקטואלים בעקבות האינתיפאדה השנייה. כולם אחוזים מין הלך רוח כללי של מי ש'מאוכזבים' מהערבים, כאילו 'אי אפשר לסמוך עליהם'. ויפה בעיני שמישהו מזהה את הלך הרוח הזה וכותב עליו טקסט פרודי".