באתי, ראיתי, צחקתי, שכחתי. בואינג בואינג של מארק קאמולטי היא קומדיה רדודה, שרק לעיתים מצליחה לשעשע.
מיכה סלקטר הוא ברנאר, דון ז'ואן פריזאי, גבר סתמי, שלא רוצה מחויבויות, המנהל רומן סימולטני עם שלוש דיילות אוויר ריקניות, שבאות ויוצאות מדירתו, כל אחת ביום אחר, כשאף אחת אינה יודעת על השנייה - עד שהכול משתבש.
לברנאר יש חבר חנון, רובר (דרור קרן), שבא להתארח אצלו - ונשאב בעל כורחו לתוך הסיטואציה. את הבית מנהלת ביד רמה העוזרת, תיקי דיין, ואני מתנצל ששכחתי את שמה בהצגה.
אני לא יודע מי מוצגים יותר מטומטמים בהצגה, הגברים או הנשים, אבל מנהלי הקאמרי עשו בוודאי חשבון קר, שהקומדיה הזו תביא להם קהל ותכניס כסף לקופה. אז מה אם ההצגה, או החלטורה הזו, מתאימה יותר לתיאטרון מסחרי סוג ב' ולא לתיאטרון רפרטוארי מכובד.
הבימוי של לזלי לוטון עובד בעיקר על טיימינג ועל דלתות מסתובבות. השחקנים לא מגלים רמה אחידה. כמו שסלקטר מתנהל, קשה להבין מה הדיילות היפות, טיפשות ככל שיהיו, מוצאות בו. קרן, שחקן מוכשר בדרך כלל, שובר שיאים חדשים של העוויות, שטיקים ופאתטיות. בין הדיילות בולטות לטובה שירי נדב (האיטלקיה) ותמר קינן (הגרמניה), שעושה, אגב, חיקוי סגנוני גס לקנצלרית גרמניה מ"ארץ נהדרת".
להצגה לוקח דקות ארוכות להמריא, אבל במהרה היא מאבדת גובה ואנחנו מאבדים עניין. הסוף נראה מאולץ ונטול פואנטה. לזכות השחקנים ייאמר, שהם נראים נהנים על הבמה -ובעיקר כשההצגה מסתיימת.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
