לפני כמה שנים סיפרה לי אמי שהתקשרה לאחת מאותן תוכניות רדיו המעלות מאזינים לשידור לשיחה על ענייני השעה: "אמרו לי שיתקשרו אליי, אבל הם לא חזרו. נראה לי שהם מעלים לשידור רק אנשים בעלי דעות מסוימות".
"תגידי, את השתגעת?" הזדעזעתי. "את לא יודעת מי מתקשר לתוכניות האלה? חבורה קבועה של מטומטמים", שאלתי וקבעתי גם יחד.
דבר דומה קרה גם לצביקה בינדר שגילה יום אחד לחרדתו שאביו, נהג משאית ואוטודידקט, הוא טוקבקיסט סדרתי, ויצא לעשות על זה סרט. הטוקבקיסטים חיו בינינו מאז ומעולם, עוד לפני שהפך האינטרנט לאמצעי התקשורת החשוב, המשפיע ומכל מקום - המדובר ביותר בעולמנו. לפני האינטרנט הם פרנסו את תוכניות "המתקשרים הסדרתיים" (מישהו זוכר את נחשון קמה?) ברדיו, קודם לכן הם היו כותבים אובססיבים של מכתבים למערכת (מי שנהג לקרוא בקביעות את מכתבי הקוראים, גילה שם עולם של שחקנים קבועים) ולפני כן, מי יודע? אולי הם נהגו לעמוד בכיכר השוק ולהתפלמס עם העוברים ושבים.
סרטו של צביקה בינדר הוא משעשע למדי ועשוי היטב, עם אלמנטים גרפיים שמעשירים את חוויית הצפייה. אבל הניסיון לשעשע קודם לניסיון לפענח את התופעה: מה גורם לאנשים להיות "מגיבים סדרתיים" לכמעט כל נושא שעל הפרק? האם העובדה שיש להם דעה מקורית שלא מקבלת ביטוי באמצעי התקשורת המקובלים? האם הם סבורים שהם עד כדי כך חכמים שדעתם ראויה שתשמע? מקריאה אקראית של טוקבקים מצאתי שם מכנה משותף די רחב של מאמינים בתיאוריות קונספירציה שונות, שסבורים שרק הם יודעים לקרוא בין השורות של ידיעה חדשותית תמימה למראה. כמה מהטיפוסים האלה תוכלו לפגוש הערב אצל בינדר - שמנסה יותר לסקר את התופעה מאשר לרדת לעומקה - ואולי טוב שכך, שכן ייתכן מאוד שמעבר לרצון להשמיע את דעתם, אין שם עומק גדול.
למרות ההנאה מהסרט, קשה לומר שהתרשמתי לטובה מהטוקבקיסטים. רובם הם וכחנים כפייתיים מהסוג הטרחני ביותר - וכאלה הרי יש לי מספיק בין עמיתיי למקצוע.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
