יש לי חולשה לרקדנים

ב"נולד לרקוד" ששלב האודישנים שלה ישודר הערב, יש משהו נעים בהרבה מהתוכנית שהייתה למעשה כור מחצבתה, "כוכב נולד".

המשפט הזה טעון הסבר, שהרי לכאורה מדובר על פורמט כמעט זהה: שופטים, סמסים, מתחרים נרגשים, מעודדים באולם, הצבעות דרמטיות, גלגלי הצלה ושאר סממנים שהפכו את תוכנית-האם למאוסה משהו.

אז מה סוד קסמה של "נולד לרקוד"? יכול להיות שזה המחול, שלעולם יהיה בו משהו אישי ואינדיבידואלי יותר מאשר עוד גרסת קאוור, יפה ככל שתהיה, לשיר שכולנו כבר מכירים. אולי אלה המתמודדים הצנועים יותר.

הרי גם הרקדן המפורסם ביותר (בישראל, והאמת שגם ברוב המקומות בעולם) לא יהיה מוכר על ידי ההמונים כמו זמר, אולי זו העובדה שכאן לא מספיק קול יפה - כדי להיות רקדן צריך לעבוד בפרך במשך שנים, ואולי זה בגלל החורף: עונה יומרנית פחות מהקיץ על כל מיזמי הענק שלו עם חברות הסלולר מניצנים ועד חוף גולן.

בחורף מצליח אפילו צביקה הדר להישמע לעתים מהורהר, ובוודאי זחוח קצת פחות מאשר בממלכתיות המאפיינת אותו בחודשי האביב והקיץ. המתח בין השופטים נראה אמיתי יותר ובקיצור - מדובר בגרסת ה"אנפלאגד" של תוכנית-האם: רגועה יותר, נכונה יותר, חודרת יותר אל הלב.

כרגיל בתוכניות מעין אלה, שלב האודישנים הוא לעתים מרתק בהרבה מהשלבים המאוחרים. השופטים עדיין נטולי פוזה, המתחרים מודעים פחות לנוכחות המצלמות והצופה מרוויח כמה רגעים קומיים-דרמטים שקורים מאליהם, ללא תסריט כתוב מראש.