מסיבת הפתעה

כבר יותר משנה שוקדים במשרד התרבות על מיזם שאפתני לכבוד אירועי ה־60 לעצמאות ישראל. "פרויקט שישים השנה" אמור לסכם את תולדות האמנות הישראלית באמצעות שש תערוכות, שיתקיימו במקביל בששת המוזיאונים הגדולים במדינה, וכל אחת מהן תוקדש לעשור אמנותי נפרד. לצד התערוכות יצאו לאור שישה קטלוגים, שיצטברו למיני אנציקלופדיה על תולדות האמנות הישראלית. על הנייר, מדובר ברעיון אידיאלי, חף ממחלוקות, לחגיגות עצמאות ממלכתיות. אחרי הכול, מי יתנגד לפרויקט שסוקר את ההיסטוריה הישראלית ואת הייצוגים שלה באמנות הזמן ומיועד להשאיר חותם לעתיד? אבל בעוד המחמאות זורמות, ההמחאות לא מגיעות. בשבוע שעבר אמורה הייתה להתקיים פגישה בין נציגי משרד התרבות לבין השרה רוחמה אברהם־בלילא, שמרכזת את חגיגות עצמאות ה־60 מטעם הממשלה. ראשי המשרד קיוו לדון עם השרה בתקציבים לפרויקט התערוכות ולפרויקטים נוספים שהם יוזמים. הפגישה בוטלה ברגע האחרון, וכל צד מאשים את האחר באחריות לביטול.

בסך־הכול עולה פרויקט האמנות ארבעה מיליון שקלים. עידית עמיחי, הממונה על תחום האמנות והמוזיאונים במשרד התרבות, כבר השיגה תורם פרטי, קרן "ברכה" של מרטין וייל, והיא מתעתדת לעשות שימוש בתקציב המשרד שלה, אבל זה לא מספיק. "בסך־הכול אנחנו צריכים עוד מיליון שקלים מתוך תקציב של יותר מ־100 מיליון שהקציבה הממשלה לאירועי ה־60. בשביל פרויקט כזה צריך מחקר של לפחות שנתיים. אם הייתי מחכה לאישור מהשרה, לא הייתי יכולה לעשות כלום", אומרת עמיחי בטון שמסגיר שילוב של אופטימיות ותסכול. "רוחמה שמעה, התרשמתי שהפרויקט נראה לה, אבל תשובה סופית שאמורה להיתרגם לכסף לא הגיעה. ואנחנו צריכים רק מיליון, ממש כלום. עד עכשיו הכסף שקיבלתי מהקרן, 50 אלף דולר, מימן את המחקר, אבל השבוע מרטין צריך לתת תשובה סופית לגבי הסכום שהוא מוכן להעביר לנו. אז עכשיו הפגישה נדחתה. אבל אם ניכנע לאילוצים הבירוקרטיים לא נצליח לעשות שום דבר".

עמיחי ואנשי משרד התרבות הם לא היחידים ששרויים באפלה. גורמים רבים, בהם מפיקים פרטיים, מנהלי מוסדות תרבות ציבוריים, אפילו בעלי תפקידים בממשלה, שותפים לתחושה ששבעה חודשים לפני חגיגות העשור השישי למדינה, מעט מאוד נעשה. הם מזהירים שאם השרה ואנשי הצוות שלה לא יגבירו מהלך ויתחילו לעבוד במרץ, יירשם על־שמם מחדל, שבהשוואה אליו מחול התחתונים של להקת בת שבע מחגיגות היובל הוא לא יותר מבדיחה לא מזיקה. "נראה שמתכננים לנו מסיבת הפתעה", אומר יעקב אגמון, לשעבר מנכ"ל הבימה ומי שניהל את חגיגות העצמאות ה־40. "כנראה נחגוג 60 בשנת ה־70 למדינה. לא שמעת ששישים זה השבעים החדש?" מצטרפת הארכי־מפיקה טמירה ירדני.

טובעים בבירוקרטיה

למרות אוצר הבדיחה והחידוד, חגיגות ה־60 למדינה אמורות להיות עסק רציני. האחריות המיניסטריאלית לאירועים כבר נדדה בין שלושה שרים, ומספר לא ידוע של ועדות שרים, ועדות היגוי וועדות מייעצות. עד כה החליטה הממשלה על לוגו מוסכם, על תקציב של 100 מיליון שקל, ועל קונספט מרכזי לאירועים: ילדים ונוער ותרומתם לעתיד המדינה. בנוסף, הוחלט שבמקום אירוע מרכזי אחד מסוג "פעמוני היובל" בעצמאות ה־50, ייערכו כמה אירועים שונים, שיקיפו גם את הפריפריה. לפני שלושה שבועות מונה חיימון גולדברג, מפיק מוערך ששימש בעבר כסמנכ"ל תוכן בטלעד, לתפקיד מנכ"ל החגיגות, והשבוע אמורה להיבחר חברת הניהול שתפיק אותן.

אין ספק שהבירוקרטיה הישראלית הסיזיפית, והחששות הלגיטימיים של אברהם־בלילא להסתבך בעוד פרשה של ניגודי אינטרסים, הון-שלטון ומתן הטבות למקורבים - שגרמו לה להצטייד בנציגי החשב הכללי ומשרד מבקר המדינה - מעכבים את ההכנות, אבל על רקע העובדה שנותרו בדיוק שבעה חודשים עד למועד, קשה להבין מתי יתחילו שם להזדרז. נראה שההתנהלות הבירוקרטית האיטית, וגם הקטרוגים של גורמי התרבות והבידור במדינה, נועדו להכין מראש את האליבי למקרה של כישלון: המפיקים ומנהלי מוסדות התרבות ישמחו להגיד "אמרנו לכם", ואברהם־בלילא תוכל לטעון שעל רקע הקשיים האובייקטיביים והטרור של הזליכאים, מראש לא ניתן היה להצליח בפרויקט מורכב מסוג זה.

"בשלב הזה, לפני עשר שנים, רוב ההפקות היו בשלבי עבודה מתקדמים", אומרת מפיקה וסוכנת אמנים בכירה. "בלי קשר לשאלה אם זה היה טוב או לא טוב, בשלב הזה ידענו מה קורה. עד היום לא הגיעה שום פנייה לבכירי האמרגנים והמפיקים - לא ברמה של יבוא אמנים ולא ברמה של הפקת אירועים. בחגיגות ה־50 היה מטה מיוחד, ואנשי המקצוע היו מעורבים, הייתה תוכנית עבודה - טובה או פחות טובה - שעבדו לפיה. הפעם אין כלום. אני לא יודעת למה הם מחכים. יכול להיות שהם חושבים שאין באמת מה לחגוג".

איתמר גורביץ', שעומד בראש פורום מוסדות התרבות במדינה, מחמיר אפילו יותר. "רוחמה אברהם עושה פעולות שאנחנו לא מודעים להן, מקימה ועדה כזאת או אחרת. מנהלי מוסדות התרבות לא יודעים מה קורה, נמצאים בעלטה. יש כאלה שהציעו הצעות. אבי שושני (מנכ"ל התזמורת הפילהרמונית, ר' ט') ניסה להיפגש עם רוחמה, אבל לא הצליח. שלחו אותו לחיימון, בלגן גדול. התחושה היא של חוסר ניהול, של עגלה שלא מתקדמת. הרי שנת העצמאות מתחילה בעוד חודש וחצי. אתה לא חש את הדברים קורים. אם מנהלי התיאטראות והפילהרמונית לא יודעים, זאת אומרת שאין".

גורביץ', שמרכז את מאבק מוסדות התרבות בחרב הקיצוצים שמאיימת על המשך פעילותם, טוען כי העובדה שאברהם־בלילא היא השרה השלישית שמטפלת בחגיגות לא אמורה להוות תירוץ. "נכון שהיא קיבלה את התפקיד לפני שלושה חודשים", הוא אומר, "אבל היא ידעה אז מה המרחק שלה מהאחד בינואר, היו לה כל הנתונים, ואני מצפה שהיא תעזוב את כל השטויות ותגייס את האנשים הכי נכונים בתחום - כאלה שעסקו בעבר, אנשים עם ראש יצירתי, ושייקחו את העבודה שנעשתה עד אותו רגע. הרי בזמנו של אופיר פינס־פז עבדו על הנושא, ישבו ודנו והעלו רעיונות, ודיברו בשביל ליצור משהו. אז למה לזרוק לפח? למה לא מגייסים את הטובים לעסק? למה לא מקימים ועדה ממלכתית שמתכנסת אחת לשבוע וכך אתה רואה איך הדברים מתקדמים? הרי זה לא אמור להיות סוד, וזה לא הכסף של סבתא שלה. אלה כספי ציבור, והציבור צריך לדעת מה קורה".

אברהם־בלילא סירבה להתראיין לכתבה זו. דוברה אילן מרסיאנו אומר בתגובה כי הצוותים עובדים במרץ. "באים אלינו עם פגישה אחת שבוטלה, אבל תאמין לי שהיו עשרות פגישות שכן התקיימו. נכון שיש בעיית זמן, אבל העבודה על האירועים מחייבת מינהל תקין. כל מי שנגע בחגיגות האלה בעבר שילם מחיר ציבורי יקר. הפקנו את כל הלקחים מחגיגות ה־50. אנחנו נשענים על יעילות ניהולית ועל הקפדה בלתי מתפשרת על יישום נהלים מחייבים. השרה החליטה שהאירועים יישענו על היבטים ערכיים, שישתתפו בהם כלל תושבי המדינה, מכל המגזרים, ושחלק מהם יהוו פעילויות תשתית שיישארו לשנים הבאות. זו משימה לא פשוטה, אבל נעמוד בה".

איש אינו חולק על כך שאברהם־בלילא משאירה את עולם התרבות והבידור הישראלי באפלה. גורמים שונים אומרים שזו הדרך היחידה להתמודד - או שלא להתמודד - עם שלל הלחצים והאינטרסים הסותרים שאירועים בסדר גודל כזה מנקזים. "גם אני סירבתי לפרסם לפני הזמן", אומר המפיק חיים סלוצקי, שניהל את חגיגות ה־50 למדינה. "אתה יודע מה עברתי? מפלגות שאומרות מה חלקנו בעוגה, בקשות של גורמי בידור, ועדת כספים שאומרת כן נאשר לא נאשר. היו לנו קרבות מילוליים ממש אלימים. אני בהחלט מבין את השמירה על סודיות. שיפרסמו תוכנית מדויקת והציבור יקבל את כל המידע כשהכול יהיה מוכן. חובת ההוכחה על רוחמה והצוות שלה, וצריך לשפוט אותם לאחר מעשה. אתה יודע למי לא מראים חצי עבודה. בינתיים, אני ממליץ לכולם לתת להם לעבוד".

אז מה בכל זאת הולך לקרות ביום העצמאות הקרוב? אברהם־בלילא והצוות שלה בודקים עכשיו כמה הצעות לפרויקטים, בהם מיצג שינדוד ב־60 יישובים ברחבי הארץ, שיוקדש לנושאי מורשת ושייעשה בשיתוף כל משרדי הממשלה; פרויקט חינוכי בשיתוף צה"ל ומשרד הביטחון, שיוקדש, בין השאר, לנושא ההשתמטות משירות צבאי; מסיבת יום הולדת שתיערך בבית הנשיא לכל האזרחים שנולדו בתש"ח; אירוע גדול בשיתוף עם יהדות התפוצות ועוד (ראו מסגרת). בשום מקרה, אומר גורם המקורב לשרה, היא לא מתכוונת להתעסק בשאלה מי ישיר את ההמנון ובאיזה תעריף.

"חשיפת האירועים תתאפשר רק לאחר סגירת הסוגיות התקציביות והמכרזיות", מוסיף הדובר מרסיאנו. "צריך לציין שחלק מהגורמים השותפים לאירועים טרם השלימו את כל עבודת המטה המכינה מצדם. להערכתנו, בשבועות הקרובים תוצג תוכנית מטה הכוללת מיזמים עצמאיים ושיתופי פעולה".

שלושה שרים, אפס מעשים

תחילת ההכנות לחגיגות נעשתה כבר לפני שנה, ביוזמת אופיר פינס־פז, אז שר התרבות. פינס־פז כינס ועדה, בהשתתפות אישים רבים מתחומי עשייה שונים, שהתבקשו להעלות רעיונות מתוך כוונה לשנות את פורמט החגיגות הרגיל שנסב על בימות בידור, זיקוקים, חידון התנ"ך ופרס ישראל. בוועדה היו חברים אמנון שחק, איתמר רבינוביץ', לובה אליאב, גאולה כהן, יעקב אגמון ומנכ"ל הקאמרי נועם סמל, שאף הכין דוח עם הצעות מפורטות לנושאים שסביבם יתרכזו החגיגות ולפרויקטים שייכללו בהן. למשל, הרעיון לעגן את אירועי יום העצמאות סביב נושא הילדים והנוער הופיע לראשונה בדוח שלו, וכמוהו הבחירה לקיים כמה וכמה אירועים במקום אחד מרכזי, ולשתף בהם, לראשונה, גם מגזרים שעד כה נשארו בחוץ - מיעוטים לאומיים, עולים חדשים וחרדים.

אחרי שפינס־פז פרש מהממשלה, הועבר הטיפול בחגיגות ליעקב אדרי, ששימש אז כשר המתאם בין הממשלה לכנסת. ביולי 2007, כשאדרי מונה לשר הקליטה, עברה האחריות לרוחמה אברהם־בלילא, שהחליפה אותו. במקביל הקימה הממשלה ועדת שרים מיוחדת לנושא, בהשתתפות שרי התיירות, החינוך, הבינוי והשיכון והשר לענייני דתות, פלוס נציגים של משרדי הממשלה האחרים.

פינס־פז, היום חבר כנסת מן השורה, אומר שהוא העביר לצוות החדש את הדוח שהכין סמל, אבל לטענתו אברהם־בלילא לא מצאה לנכון להיפגש איתו. "זו הייתה הפעם הראשונה שעבדו על חגיגות העצמאות מספיק זמן והרבה עבודה נעשתה, הוא אומר. "היו ועדת היגוי, תיאום בין כל השרים וראש הממשלה, רעיונות קונקרטיים, אבל מאז רוחמה לא עשתה כלום. זה פשוט גדול עליה. יש לה עיניים גדולות, ולא בטוח שהיא הבינה מה היא לוקחת על עצמה.

"בשלב שבו קיבלה את התפקיד, גם אני לא הייתי לוקח אותו. סתם בזבזו שנה. במקום מימוש התוכנית שלנו בצורה אופרטיבית, הכניסו את הכול להקפאה, והנה הגענו כמעט ל־2008. כשהיא נכנסה לתפקיד היא העיפה את נועם סמל מכל המדרגות. אחרי הכול, מי זה נועם סמל בשבילה? בסך־הכול מנכ"ל תיאטרון הקאמרי".

סמל, שהכין את הדוח שלו בהתנדבות, מאשר שלא שותף בדיוני הצוותים השונים של השרה. "הזמינו אותי להיות יועץ לחגיגות ה־60, סיימתי את עבודתי, ומסרתי ספר של מאות עמודים", הוא אומר. "כשסיימתי את הדוח אופיר כבר לא היה שר. עם אדרי שהחליף אותו לא היה לי קשר, והעברתי את הדוח שלי לראש הממשלה. מאז זה עבר לרוחמה אברהם, וכל מה שאני יודע, אני יודע מהעיתונות. כבר תשעה־עשרה חודשים אני לגמרי לא בעניינים. קרוב לוודאי שאם אופיר פינס־פז היה נשאר בתפקידו הייתי ממשיך בתור יועץ, אבל מאז לא הזמינו אותי יותר. עכשיו זה כבר מאוחר, וגם כך לא חסרה לי תעסוקה. גם אז עשיתי את העבודה במקביל לתפקיד שלי כמנהל הקאמרי. בינתיים הוזמנתי להיות חבר בוועדת ההיגוי של הכנסת לחגיגות, ואני שמח וטוב לי שם".

מטה השרה דוחה את הטענות של פינס־פז. "לצערנו, במהלך כל התקופה האמורה לא הוכנה תשתית תפעולית, משפטית וחשבונאית לניהול האירועים. מטה ה־60 בחן את מסקנות מבקר המדינה בכל הקשור לחגיגות היובל, קיים התייעצות וקיבל הנחיות מהחשב הכללי, ובהתאם לכל אלה הונחה תשתית משפטית לניהול החגיגות ולשמירה על כללי מינהל תקין בכל הקשור לניהולם. המטה, בהכוונת הדרג המקצועי המשפטי במשרד ראש הממשלה, יצא למכרז לבחירת חברות ניהול שיהוו את התשתית הארגונית ליציאה למכרזי הפקה. מכרז זה הסתיים לאחרונה, וועדת המכרזים תבחר מתוך המגישים חברה אחת או יותר. לשרה אין נגיעה לתהליך המכרזי".

לצד ועדת שרים הקימה אברהם־בלילא גם מועצה מייעצת לחגיגות, שתפקיד חבריה להעלות רעיונות שונים ולדון בהצעות. בין שלושים חברי המועצה נמצאים העיתונאי ולשעבר מנכ"ל לשכתו של רבין איתן הבר, פרופ' אסא כשר, נשיאת אוניברסיטת בן־גוריון פרופ' רבקה כרמי, הסופרים אייל מגד וגלילה רון־פדר, מנהלת תיאטרון בית לסין ציפי פינס, יו"ר מועצת הרשות השנייה נורית דאבוש, היו"ר לשעבר של חברת החדשות שלום קיטל, דובר צה"ל אבי בניהו, השרה לשעבר שולמית אלוני, ולצדם נציגים של כל מגזר אפשרי בפסיפס הדמוגרפי בישראל: חרדים, בדואים, ערבים, דרוזים, אתיופים, בני נוער ויהדות התפוצות. הרכב הוועדה, והמעמד של רבים מחבריה, נועדו להבטיח אירועי עצמאות בעלי גוון ממלכתי אמיתי, מאוזנים מבחינה פוליטית ופתוחים לכול. "הוועדה המייעצת הוקמה על מנת להעניק ביטוי ציבורי מגוון ורחב לכל חלקי האוכלוסייה במדינת ישראל בעיצוב האירועים", אומר דובר השרה. "בישיבת המועצה האחרונה חולקו חבריה לקבוצות עבודה בתחומים שונים על־פי התמחותם. אנחנו משוכנעים שהדבר יקל על חברי הוועדה המייעצת לבוא לידי ביטוי".

אלא שבפועל לא לכל חברי המועצה ברור מה בדיוק מצופה מהם. חלק השתתפו בישיבה בודדת, חלק קיבלו עדכונים בטלפון, ואחרים נמצאים בה על הנייר בלבד. "השתתפתי בחצי ישיבה, ואני לא פעילה. יש לי שביתת מרצים על הראש", אומרת פרופ' כרמי. "יש לי מה לתרום, אבל תרמתי את נוכחותי רק בישיבה הראשונה, ולא הצלחתי להבין מה תפקידי בכוח", מוסיפה ציפי פינס. "הלכתי מתוך אמונה שאפשר לעשות משהו. רוחמה עשתה עליי רושם מצוין, אבל הכול קורה נורא מאוחר, ואני בכלל לא מבינה איך עובדים מהרגע להרגע. כשאבין מה תפקידי אייעץ כמידת יכולתי הצנועה". גם אייל מגד הוא חבר מועצה בחיפוש אחר פעולה ממשית. "הבנתי שהנושא המרכזי הוא שנת הילד, וזה משהו שלא הרגשתי שאני יכול לתרום לו. דובר על איזה פסטיבל ספרותי, וחשבתי שבהקשר הזה אני יכול לקדם משהו, אבל עוד אין שום דיון אופרטיבי שאני אמור להשתתף בו".

אסא כשר השתתף בישיבה הראשונה. "דנו בה איך להתחיל ומתי להכריז על תחילת החגיגות", הוא מספר. "התשובה לשאלה הזאת כבר ניתנה כשוועדת השרים הכריזה שתחילת חגיגות העצמאות תהיה עם פתיחת השנה. אני לא יודע מה הולך לקרות, מלבד שזה צריך להיות קשור איך שהוא בילדים. אני יכול להגיד לך במה אני התעניינתי: במוזיאון תל אביב הישן, שבו הוכרזה הקמת המדינה. נראה לי ששנת ה־60 היא הזדמנות לקבע את המקום של המבנה הזה בחברה הישראלית. ההחלטה מה יקרה למבנה הזה קשורה ליחסים בין הממשלה לעיריית תל אביב. בכל מקרה, נושא כזה היה מעניין אותי".

"אמרו לי שתהיה מועצה שתעסוק באל"ף־בי"ת־גימ"ל־דל"ת, ומאז לא הייתי בקשר איתם ואני לא היחידה", טוענת שולמית אלוני. "התבקשתי לעמוד בראש ועדה מצומצמת שתעסוק בטקסים הממלכתיים. יש לי כמה רעיונות, אבל אף אחד לא רוצה לשמוע. דיברתי פעם אחת עם אחד העוזרים של השרה, ומאז לא שמעתי שום דבר. לדעתי הזמן דוחק, אבל גם בשלושה חודשים אני יכולה לעשות מהפכה. אני לא מבינה מה קורה שם, ואם תקבל מידע אז בבקשה תודיע לי. לדעתי, היחיד שיודע משהו זה איתן הבר".

האמת היא שאלוני טועה; גם הבר, שעוסק בנושא החגיגות עוד מהקדנציה של פינס־פז, מגשש את דרכו באפלה. "הייתי בשתי ישיבות, ואפילו הערתי הערה אחת או שתיים", הוא אומר. "זו מועצה בלי סמכויות, השרה רוצה שייתנו לה גיבוי לכל מה שהיא מתכננת לעשות. היא מדברת וכולם מנענעים בראש, וזהו. לא יודע מה קורה עכשיו. בכל פעם מישהו מציע הצעה, אבל זו לא מועצה שיש לה סמכויות אישור. נניח שרוחמה תבוא ותגיד שהיא רוצה גנים תלויים כמו בבבל וכולם יחשבו שזה דבילי, אבל אף אחד לא יכול למנוע את זה".

מחכים עד לרגע האחרון

יש להדגיש שבין חברי המועצה המייעצת יש גם כאלה שמצדדים באברהם־בלילא ומאמינים ביכולתה לארגן חגיגות ראויות למרות קוצר הזמן. "רוחמה באה לסיפור עם רצון אדיר לקחת את הנושא ולהשקיע במקומות הנכונים", אומרת נורית דאבוש. "היא רוצה למסד פעולה ערכית, שמצד אחד תציין את העבר ותחגוג את ההישגים של מדינת ישראל, ומצד שני תיתן מבט עתידי. הכוונה שלה ליצור פסיפס אירועים מעניין. בישיבה האחרונה שהייתי בה השתתף רענן דינור, שהציג את המנכ"ל החדש, חיימון גולדברג, ואת תפיסת העולם הבסיסית שלהם. לא נכנסנו לרמת רזולוציה מעבר לזה. כולנו גם קידמנו בברכה את העובדה שרוחמה לקחה נציג של החשב הכללי במטרה להיצמד לכללי המינהל התקין".

דאבוש מבקשת להדגיש שהיא הייתה מתגייסת לעזור לשרה גם ללא כתב המינוי שלה כחברת המועצה, כחלק מתפקידה כרגולטורית. "המעורבות שלי ברמה האישית היא ענפה. השתתפתי בכל הפגישות שרוחמה קיימה עם הערוצים המסחריים. ממילא זה חלק מהפעילות שלי מולם. ראוי שהטלוויזיה תבצע פעילויות שיציינו שהמדינה חוגגת 60, והייתי עושה אותה בכל מקרה. לדעתי, ברגע שאיש ציבור ברמה של שר מרכז את הפעילויות, זה יוצר אחידות במסרים, כי טלוויזיה עובדת בתוך הקשר רחב יותר. גם בלי ועדת השרים קיבלתי החלטה לקדם כמה הפקות, כולן סוגת עלית, דרמה ותעודה. אם רוצים לעשות שעשועונים זה בסדר, אבל לצד זה צריך לנצל את הפלטפורמה של החגיגות בשביל לשדר חומר יותר איכותי".

"עד כה ההתרשמות שלי מרוחמה מאוד חיובית", מוסיף סלוצקי, שמכהן כחבר מועצה. "אני רואה את הזהירות שלה בכל מה שקשור לכסף ציבורי, וזה יפה. היא מיסדה נהלים מאוד אחראיים, אפילו מוגזמים לפעמים. ומצד שני היא בולדוזר, עובדת קשה יום ולילה. היא מתקשרת אליי, באחת הפעמים התעקשה שאבוא לירושלים לישיבה אפילו שממש לא היה לי זמן. אהבתי את הגישה שלה. בישיבה הועלו שאלות מקצועיות של הפקה ושיתוף פעולה עם חו"ל, שיש לי ידע בהן. צריך לזכור שרוחמה הייתה מנהלת הלשכה של ביבי בתקופה שהיו חגיגות ה־50. אין לי מושג אם היא שרה טובה, אבל היא יודעת להרים עניינים. מעבר לזה אני לא יכול לשפוט אותה. כל מה שאני יכול זה להעריך את הרצונות והכוונות שלה".

גם אלי לוי, אחד המפיקים הגדולים במדינה ויו"ר ארגון המפיקים בלשכת המסחר, ממליץ להתאזר בסבלנות. "כרגע אני לא יודע על שום פרויקט קיים שעובדים עליו, כנראה הם מחכים לתוצאות של המכרז של חברת הניהול. אף שהזמן קצר, אני מאמין שיש בארץ מספיק מפיקים טובים שיכולים להפוך עולמות ולתת פתרונות ביצועיים לרעיונות כאלה ואחרים. הכול תלוי בשאלה אם הממשלה תגדיר מטרות ברורות - אם היא מעוניינת באירועי ראווה חד־פעמיים או באירועים שיהפכו למסורת כמו חג היין או פסטיבל הכלייזמרים. אם לא יהיו שיקולים זרים של פוליטיקות, וכולם יבואו עם כוונות טהורות לשמח את העם, נוכל להתמודד עם נושא הזמן. פשוט נצטרך לקצר כמה מהשלבים בהפקה".

אגמון, שהיה כאמור שותף בדיונים הראשונים שיזם פינס־פז, מסכם כי פארסת החגיגות המסתמנת היא בסך־הכול ביטוי נוסף למנטליות הישראלית המוכרת, שמתבססת על בירוקרטיה חונקת ועל בריחה מאחריות ולמה לא לדחות למחרתיים את מה שניתן לעשות כבר מחר. "מצפים שחגיגות העצמאות יהיו מוכנות. מלחמת לבנון לא הייתה צריכה להיות מוכנה?" הוא תוהה. "בשלב הזה בחגיגות ה־40 הכול כבר היה מוכן, כולל מפרט תקציבי ותוכניות הפקה מפורטות. שלוש שנים לפני כן התעקשתי להוציא תקציב קטן של חצי מיליון שקל כדי לתת דמי קדימה לאולמות שיהיו פנויים. צריך לחשוב על הדברים האלה. מאז פינס־פז לא פנו אליי ולא ביקשו את עצתי, אפילו שאמרתי חד וחלק שאני מוכן לעבוד. כולם יודעים יותר טוב. נראה שהם רוצים לחכות לרגע האחרון, זה גם מוזיל את ההוצאות. אם יחכו עוד קצת יוכלו לחסוך את כל הכסף כי לא יהיה על מה להוציא אותו". ¿

rotal61@gmail.com