העליון: חולה נפש אינו חסין מתביעות נזיקין - אלא אם אינו שולט בתנועות גופו

בית המשפט העליון קבע היום (א'), לראשונה, כי חולה נפש אינו חסין מתביעות נזיקין אלא אם אינו שולט בתנועות גופו, בשל מחלת נפש, מחלת גוף או כפייה גופנית ע"י גורם חיצוני. למרות שאי-שפיות מהווה הגנה בדין הפלילי, קבעו השופטים אליקים רובינשטיין, עדנה ארבל ומרים נאור, היא אינה הגנה נזיקית, למעט כשמדובר באי-שליטה בגוף.

העליון דחה ערעורו של אדם חולה נפש, שחויב לשלם בסך כ-300 אלף שקל לאדם לו הזיק. המקרה שנידון היה טראגי במיוחד. גד כרמי ורעייתו טיילו בגן ציבורי עם בתם התינוקת בת החודשיים. כרמי קרא לדניאל סבג, אז ילד בן 8 שעבר בסמוך, ודרש ממנו "לומר שלום" לתינוקת. כעבור 10 דקות קרא לו שוב, וכשבא, שלף כרמי סכין וחתך חתכים עמוקים בצווארו, בבטנו ובידיו.

סבג נמלט מהמקום וחייו ניצלו. אלא שכרמי המשיך ושיסף את גרונה של בתו התינוקת, שמתה מיד. כרמי הועמד לדין ונקבע שביצע את המעשים. אולם לאור חוות דעת פסיכיאטריות שהוגשו נקבע, שהוא אינו בר-עונשין בשל מחלת נפש ממנה סבל, והוא ממשיך לסבול ממנה גם בזמן המשפט.

לאחר תום ההליך הגיש סבג (באמצעות הוריו) תביעה נזיקית לבית משפט השלום בחיפה וזו התקבלה, בנימוק ש"אין במחלת נפש של המזיק כדי להעניק לו הגנה מפני אחריות בנזיקין". כרמי עירער למחוזי, שדחה את הערעור ברוב דעות השופטים יוסף אלרון ויצחק עמית, מול עמדת המיעוט של יעל וילנר.

יסוד של שליטה

העליון בחן קודם האם מצבו הנפשי של כרמי בשעת האירוע איפשר את התגבשות יסודות עוולת התקיפה, והשיב בחיוב. זאת, כשהוא יוצא מנקודת הנחה המקלה עם המערער, ולפיה כרמי לא רק היה "חסר יכולת של ממש להבין את שהוא עושה או את הפסול שבמעשהו", אלא גם "חסר יכולת של ממש להימנע מעשיית המעשה". הדקירה כאן, נקבע, לא קרתה בשגגה או בהיסח הדעת, אלא היתה אקט מכוון.

השופט רובינשטיין אימץ את גישת הביניים מהמשפט האנגלי, לפיה אין הכרח שהמזיק יבין את משמעותו המוסרית של מעשהו, אך יש צורך ביסוד נפשי מינימלי של שליטה. הוא ציין, שגישה זו תואמת את העמדה שבתזכיר חוק דיני ממונות, הקובע שפטור יינתן רק כאשר נשללת הבחירה החופשית מהנתבע עקב היעדר שליטה על תנועות גופו.

שלושת השופטים ציינו, כי מאחר שהחוק אינו מתייחס במפורש לשאלה, הרי שמדובר יותר בשאלה של מדיניות משפטיות. "יש בכך איזון שמשמעו מאמץ להגינות: מחד גיסא, אין הדלת ננעלת בפני הקורבן לקבלת פיצוי; מאידך גיסא, אין מטילים אחריות על מי שהיה במצב של היעדר שליטה מכל וכל", כתב רובינשטיין.

"עניינם של הפגועים בנפשם מצדיק חמלה ויש חשיבות רבה להשתלבותם בחברה, ואולם בבחירה בין עניינו של חולה הנפש לבין הנפגע התמים, יד האחרון על העליונה", הוסיפה השופטת נאור. "הכרה באחריות גם תעורר שמירה טובה יותר על חולי נפש מצד קרוביהם".

השופטת ארבל ציינה כי היא נוטה יותר לגישה לפיה מחלת נפש אינה הגנה כלל, ואדם יהיה אחראי, גם אם כתוצאה ממחלת הנפש לא ידע את מהות מעשהו או את טיבו המוסרי. היא קראה לכנסת לתקן את החוק ולהבהיר האם מבחינתו היעדר ההגנה בפקודת הנזיקין לעומת חוק העונשין משמעה לאקונה בלבד או הסדר שלילי. (רע"א 1272/05).