ריפוי בתנועה

הקול של נעה דר במשיבון הפרטי שלה נשמע רך ומלטף. על הבמה היא נראית הרבה יותר נוקשה וזוויתית. וכשהיא רוקדת היא מצליחה לעבור בין הקצוות הללו בתנועה אחת. היא רוקדת עם כל הגוף, אבל יותר מכול היא רוקדת עם הפנים. בסולו של דר מגיע המושג "תיאטרון מחול" לכלל מיצוי, לא מבחינה בימתית דווקא, לא באמצעים חיצוניים - אלא מבחינת קשת ההבעות התיאטרלית ורבת המשמעות שהיא מפיקה.

לצדה של דר - שתי רקדניות והמוזיקאי אורי פרוסט שמופיע בקטעי דיסטורשן מטרידים. הם נמצאים בחלל משותף, אך כמעט ולא מקיימים ביניהם קשר עין. החלל הוא הסיטואציה - מעין טרמינל, מצב של המתנה, ובמצב הזה מתרחשים האירועים הפרטיים של כל אחד מהממתינים.

המופע החדש של דר מבוסס על קטעי סולו שיצרה במשך עשר השנים האחרונות, ל"הרמת מסך", לפסטיבל ישראל ולתזמורת הקאמרית הקיבוצית. 17 קטעי סולו קצרים, בני דקה אחת עד 5 דקות, מהווים רצף לא קל לעיבוד. עבור היושבים בקהל, זוהי משימת פענוח לעקוב אחר הקווים המקשרים בין הקטעים.

"הסולואים מאוד שונים זה מזה", אומרת דר בראיון ל"גלובס". "החלקים שלי באמת מאוד תיאטרליים ומילוליים, מחוברים למילים של טום ווייטס שלצליליו אני רוקדת. בסולואים של הרקדניות האחרות יש יותר תנועתיות. החלקים שלי הם גם יותר קומוניקטיביים מעצם זה שיש בהם מילים. הסולואים של הרקדניות יותר מופשטים והם פונים לרמת צפייה אחרת. הקטעים השונים לא מדברים באותה שפה".

" כמו בטרמינל.

"כן. בסיטואציית הטרמינל יש מצב של ציפייה - מעין רגע ארוך שבין ההגעה למקום הזה לבין היציאה ממנו, אולי לדבר האמיתי. בין לבין יש מקום להקשיב לדברים פנימיים. הרגעים שבהם אנחנו קשובים לעצמנו, ולא עסוקים במטלות היומיומיות".

" רוב האנשים בטרמינלים נמצאים בלחץ, איך את מקשרת את זה ל"רגע ארוך של התבוננות פנימית"?

"למה לחץ? את נמצאת במקום ואין לך מה לעשות. אפשר לשקוע בתוך עיתון או בשינה - את תקועה שם. זה זמן בועתי, שלא שייך לשום מקום".

מופע הסולואים "ארניקה" מגיע אחרי המופע המדובר "טטריס", שבו שיתפה דר פעולה עם האמנית הפלסטית נטי שמיע עופר. השתיים בנו במה מיוחדת, שמתחתיה ניצב הקהל ורק ראשו מבצבץ מעל לפני השטח, כך שהבמה נמצאת בגובה העיניים, והרקדנים מופיעים בין הראשים.

" במעבר ממופע מורכב כ"טטריס" לעבודות סולו על במה כמעט חשופה, ניכרת בחירה בהצטמצמות.

"בטטריס היה מיקוד על קונספט. כל המופע סובב סביב רעיון וניסוי של מערך אחר בין קהל למופיעים - זווית צפייה אחרת. המחול עצמו הוא לא העניין שם בכלל. באמת שאלתי את עצמי לאן אני הולכת משם - למופע בימתי פרונטלי רגיל היה לי לא נכון, כי יש פה חיפוש שאני רוצה להמשיך בו. אבל היה לי חשוב כן לחזור לעבודה הממוקדת עם הגוף הרוקד. משם התחיל הרעיון של הסולו"

" למה "ארניקה"?

"אני חושבת שכל הסולואים האלה מדברים על כמיהה, על געגוע למקום שיש בו יותר יופי ורגיעה, יותר אמפתיה. הארניקה היא המקום שמרפא, שאפשר למשוח בו פצעים - שטחיים אמנם, אבל הוא מרגיע את הכאב".

" אז למה לא מצאתי נחמה במופע?

"זה לא המקום ליצור את הנחמה אלא הרצון למצוא אותה. כל אחד נשאר בעולם שלו, עם הניסיון למצוא את זה. המופע מדבר יותר על החוסר מאשר על השלמות. אני חושבת שעצם החיפוש יש לו המון משמעות והמציאה, לעומת זאת, היא משהו סופי ומסכם ומשם כבר זהו, רק לגן עדן. החיפוש הוא המצב האנושי". " וגם הסולו הוא המצב האנושי?

"כן".

"זה סקסי לבוא למצפה רמון"

בהאנגר "אדמה" של ליאת דרור וניר בן-גל מתנהלים חיים שלמים ועסוקים הרחק מההמון הסואן. השניים, רקדנים וכוריאוגרפים, זוג בחיים ובעבודה, מצליחים לשלב חיי משפחה (עם ארבעה ילדים), להקה (עם 12 רקדנים), בית ספר למחול (3 ימים בשבוע, חוגים וקורסים מזדמנים), מרכז תיירות משולבת במחול וביצירה במדבר ומרכז כנסים וסדנאות אימון למגזר העסקי - הכול תחת גג רחב אחד. בין כל עיסוקיהם היומיומיים הם ממשיכים ליצור ולהעלות מופעים, שהאחרון שבהם "נסיך החלומות" עלה בפסטיבל ישראל השנה, ואותו הם מציגים גם בסופי השבוע של אירוח בהאנגר שלהם במצפה רמון.

במופע חדש, שנמצא בימים אלה בעבודה, הם מתייחסים לכתבי הרמב"ם, ומתמקדים בעיקר בחוכמת הריפוי באמצעים פשוטים וטבעיים. החיבור עם הרמב"ם מאוד טבעי להם: "אנחנו מאמינים שדרך העבודה הגופנית שלנו אנחנו יכולים לרפא אנשים", מסביר בן-גל.

את חומרי המופע הם לוקחים מחיי היומיום שלהם, במדבר, כמו למשל, עקיצת עקרב באמצע עבודת הניקיון. "המעבר למצפה רמון, לפני שמונה שנים, שינה את כל תפיסת העולם שלנו", אומרת דרור. "לפי התפיסה שלנו, ריקוד צריך להיות כמו כל אחת מהפעילויות בחיים". לכן הרקדנים מנקים ועובדים בגינה, כחלק משגרת יומם. במופע הרקדנים משחזרים את הסיטואציה במחול ובסיפור, כשדברי הרמב"ם המצוטטים מתערבבים במציאות הפשוטה שמגלמים חיי "החזרה לטבע".

" אתם חווים כיום חיים יותר רוחניים?

"מאז ומעולם היינו קצת חריגים בעולם המחול", אומר בן-גל, כשהוא מנסה להסביר איך משלבים תיירות משפחות, הדרכות וקואוצ'ינג לשוק העסקי, עם מחול ועבודה בגינה. "אני לא יודע מה אנשים חושבים על העולם הרוחני, אבל אנחנו אנשים מאוד פרקטיים. עובדים המון שעות, משרתים אנשים, מקבלים קהל. הדבר היחיד שאולי רוחני כאן זה שאני אוהב את העבודה שלי ונהנה לעשות אותה".

בסוף השבוע הקרוב, למשל, הם מארחים סופשבוע משפחתי "של תנועה, מגע ויצירה", שכולל הדלקת נרות חנוכה עם סיפור-תיאטרון, מופעים של הלהקה שלהם ולהקות אורחות של מוזיקה ותיאטרון, לינה בהאנגר וסדנאות יוגה, תנועה, מגע ועבודות יצירה שונות.

" מה הקשר בין ניהול להקה לאירוח משפחות בחנוכה? הרחבתם את ההגדרה של המחול?

"זה פשוט קרה. עולם המחול מאוד צר במובן מסוים. גיל הרקדנים כמעט אחיד, הקהל שבא לראות מחול הוא כמעט קהל קבוע ואפילו טווח התנועות הוא כזה. בלהקה שלנו לא כולם רקדנים מקצועיים. אחד הרקדנים הוא אדריכל נוף, אחת לוליינית, וטווח הגילאים הוא 25-45. בסדנאות אנחנו עובדים עם אנשים מכל הגילאים ומכל חלקי האוכלוסייה, עם מקומות עבודה מגוונים ועם קבוצות. לכל אחד יש גוף והסדנאות שלנו מעבירות חוויה שהגוף זוכר אחר כך לכל החיים".

" אתם מעבירים גם סדנאות בהזמנה במקומות שונים?

"אנחנו באים לאן שמזמינים אותנו, אבל יותר כיף אצלנו. בבית מלון לוקח יותר זמן להיכנס לחוויה גופנית. אצלנו ברגע שנכנסים להאנגר כבר עשינו 40% מהעבודה. זה גם נורא סקסי לבוא למצפה רמון".