מנסה להיעלם בתוך התרגום

קובץ מסיפוריו של אנדרי פלטונוב, מחשובי הסופרים הרוסים במאה ה-20, יצא לאור באחרונה תחת הכותרת "בעולם נהדר ואכזר" (עם עובד), על שם אחד הסיפורים בו. לכבודו נעתרה נילי מירסקי, המתרגמת והעורכת הוותיקה שכבר תיווכה בין הקורא העברי לבין "מוות בוונציה" ו"בית בודנברוק" של תומס מאן, "אנה קרנינה" של טולסטוי, "המהמר" ו"אידיוט" של דוסטויבסקי, ויצירות של צ'כוב, באבל, גוגול, נבוקוב ואחרים - להזמנתנו לקפה. מירסקי מתגוררת בתל-אביב, והעדיפה להצטלם בביתה.

" דומה שפלטונוב מצליח לדבר מתוך תודעת האדם הבור, או הפרולטר, בדיוק מרבי. אבל הבחירה בשפה השבורה מסתירה כוונה מאוד רצינית. האם גם היא, לדעתך, מעשה פוליטי?

"הלשון של פלטונוב היא חתרנית מעצם מהותה, ועל כן פוליטית - ומהפכנית - במובן העמוק. המעשה הראשון שלה הוא לנתץ כל שגרה מחשבתית, לזעזע כל תפיסה מקובעת, כל הסתכלות שובלונית במציאות. פלטונוב לא נותן מנוחה אף לרגע, הצירופים הלשוניים הבלתי אפשריים שלו מאתגרים את הקורא ומאלצים אותו להתבונן בדברים - בכל הדברים - מחדש, ובו-בזמן לבחון מחדש גם את עצמו, את הרגלי המחשבה שלו ואת חייו. 'הגימגום' שלו נובע מחיפוש מתמיד אחר האמת המסתתרת מאחרי מראית העין. אות אומרת שהוא מצליח לדבר מתוך תודעת האדם הבור, או הפרולטר, בדיוק מרבי - ואני מסכימה איתך לגמרי; אך בדיוק לא פחות מזה מוסר פלטונוב גם את המתרחש בתודעות משוכללות ומודעות לעצמן. במקרים האלה משקפת השפה השבורה את הקרעים הפנימיים וחיבוטי הנפש של האדם החושב".

" יש מתרגמים שכל הסופרים נשמעים מפיהם כאילו דוברו מפה אחד. את מתרגמת רק את טובי הסופרים, שלשונם חד-פעמית. איך את מצליחה לשמור על קולם הייחודי?

"השאיפה שכל סופר שאני מתרגמת ידבר בקולו שלו המיוחד לו עומדת בראש מעייני, אף כי ברור לי מלכתחילה שזו משימה בלתי אפשרית. מטרתי היא בעצם להיעלם כליל בתוך התרגום, שכן אין דבר עצוב בעיני יותר ממתרגם שטביעת אצבעותיו ניכרת בטקסט שהוא מוציא מתחת ידו. קשה לי לומר 'איך אני עושה את זה', כי אני עובדת בצורה אינטואיטיבית לגמרי. מילת המפתח לגביי היא 'מוזיקה'. אני משתדלת להשמיע בעברית את המוזיקה של המקור כפי שהיא מתנגנת באוזניי. כפסנתרנית חובבת אני יכולה לומר שהמקור משול בעיניי לתווי יצירה מוזיקלית, והתרגום משול להשמעתם בפסנתר".

" השפה משתנה, ונדמה שיש צורך לחדש ולעדכן תרגומים ישנים. ועדיין, יש פעמים ש"עדכון" כזה אינו אלא צמצום האפשרויות. דוגמה קיצונית היא מה שעשה אפרים סידון ב"הנער ביער" של ביאליק.

"אכן, 'לתרגם' את ביאליק לעברית עכשווית זו ברבריות. אך עדכון תרגומים הוא רצוי ואף הכרחי. אני יודעת זאת מניסיוני, ואינני מתכוונת רק לצורך שראיתי לתרגם מחדש את 'אנה קרנינה', למשל, אלא לצורך הדחוף שדחק בי לנצל כל אפשרות שהתגלגלה לידי לעדכן טקסטים שתרגמתי בעצמי. כשאני קוראת מחדש דברים שעשיתי לפני 20 שנה, נניח, אני נוכחת שוב ושוב שהמון ביטויים או מבנים תחביריים שנראו הולמים ומתאימים לשעתם, נשמעים היום 'ספרותיים' מדי, מצועצעים, חסרי חיים ואפילו עבשים. הדבר נכון כמובן בעיקר לגבי דיאלוגים. אבל לא רק".

" את גם עורכת, לצד משה רון ותרזה בירון-פריד, את "ספרייה לעם" בעם עובד. מה תעדיפי - רומן טוב של סופר חדש או רומן נהדר של סופר ותיק?

"ההעמדה של 'רומן טוב של סופר חדש' מול 'רומן נהדר של סופר ותיק' לא מקובלת עליי. לעולם לא אסכים לבחור בין שתי האפשרויות הללו, התשובה תהיה תמיד 'גם וגם'. אם הסד של מספר הכותרים יפריע, אעדיף לוותר על אחד הספרים המתורגמים. טיפוח הספרות הנכתבת בעברית הוא בראש סולם העדיפויות".

" אם היית צריכה לצותת לשולחן הסמוך, את מי היית בוחרת להושיב לידו?

"אני מדמיינת לי שאל השולחן הסמוך מסבים להם יחדיו מוצרט, הליברטיסט שלו לורנצו דה פונטה והסופר הרומנטי הגרמני א.ת.א. הופמן (שבמציאות לא פגש אותם מעולם), ואני מצותתת לוויכוח שהם מנהלים על 'דון ג'ובאני': כותרת המשנה שנתן מוצרט לאופרה (המוגדרת בפיו "דרמה עליזה") היא 'ההולל שבא על עונשו', בעוד שהופמן כתב עליה סיפור ובו פירש אותה כטרגדיה נשגבת. דון ג'ובני בעיניו איננו סתם 'הולל', אלא גיבור טרגי מיוסר, ששום דבר בחיים הארציים אינו יכול להרגיע את נפשו הסוערת. לשמע הפרשנות הזאת, שהסופר מגולל בלהט באוזני חבריו לשולחן, זועק דה פונטה שהופמן פשוט מתעלם מן הליברטו שלו, ואילו מוצרט מודה לבסוף בחצי פה שהמוזיקה שלו אכן מעניקה לדמותו של ההולל איזה ממד של עומק טרגי".