הבט קדימה בזעם

לפני פחות משנה נקלעתי לנסיעה משותפת עם מי שהכרתי לפני כן הכרות שטחית בלבד. כחלוף 24 שעות (מתוך 72) מתחילת המסע, שקלתי ברצינות להשליך אותו אל מתחת לגלגלי הרכבת באחת הערים בהן ביקרנו, שכן מהרגע שבו נפגשנו ועד שבירכתי על שפטרני מעונשו של זה, לא הפסיק הלה לקטר. עיכוב קל בטיסה סחט מפיו מונולוג נזעם על חברות התעופה, החדרים במלונות לא היו לטעמו, מרחקי ההליכה הקצרים שלהם נדרשנו מעת לעת היו בעיניו למסע כומתה, וכל טיפת גשם חלק מקונספירציה שקשרו אפילו גרמי השמים כנגדו. מסביבו היו לא מעט אנשים באותו המצב, כולם שתו, אכלו, נהנו, קנו ובילו, ואילו הוא חיפש לו רק "מניין", קהל שלפניו יוכל לתנות את צרותיו. בשלב מסוים לא ידעתי אם לכעוס על המיזנטרופ או לרחם עליו. מצד אחד, בתלונותיו הוא קלקל לא מעט לכולנו, ומצד שני, בסופו של יום הוא נדון לחיות עם עצמו.

גיבורי "הנרגנים" (טיפוסים מוכרים כמו גידי גוב, אבנר ברנהיימר, יאיר ניצני, רון קופמן, יואב קוטנר ועוד) הם דווקא אנשים חביבים, בדרך-כלל, כלומר עד שמוציאים אותם מהכלים. ומה מוציא אותם מהכלים? לא הדברים הגדולים כמובן כמו השחיתות השלטונית או איום הגרעין האיראני, אלא דווקא הדברים הקטנים והמעצבנים. לא מדובר ביצירה מקורית במיוחד (מבוססת על הפורמט הבריטי "מקטרים בעמידה") - אפילו לדודו טופז, לפני יותר מ-25 שנה, היה מערכון שלם שמבוסס על הדברים הקטנים שמסוגלים להוציא אותנו מהכלים, כמו העובדה שאי אפשר לקנות יוגורט אחד בלבד בסופרמרקט, או שקיות החלב (שתודה לאל כמעט חלפו מן העולם).

אבל נדמה שמעבר לנרגנות "האובייקטיבית", יש משהו בגיל מתקדם שגורם לגברים להתלונן יותר ויותר על העולם שמשתנה לנגד עיניהם. חבר התנדב לפרש לי את התופעה: "אצל נשים", כך אמר, "הנרגנות מתחילה בגיל צעיר בהרבה, זו יכולה להיות מישהי שלובשת שמלה כמו שלך, או שלא הולכת לחדר הכושר ובכל זאת נראית טוב ממך, או הילדים שלא מעריכים את מה שאת עושה למענם ועוד ועוד ועוד. אצלנו הגברים, לעומת זאת, הנרגנות לא מתבזבזת על שטויות, אלא נצברת ומתפרצת רק ביום שאנחנו מבינים שאנחנו לא מנהלים יותר את העולם". בין אם מסכימים לתיאוריה הזאת או לא, קשה שלא לחייך למראה "הנרגנים", על גברים שהבינו שהעולם לא סר יותר למרותם - ובכל זאת מסוגלים לצחוק על זה.