שמונה וסולתה

*את המועדון הזה לא תמצאו בחיפוש בגוגל. למען האמת, אם אתם לא נמנים עם המעגל הברנז'אי והמאוד מקושר, גם אין סיבה שתחפשו. גם ככה לא תוכלו להיכנס אליו. הוא פועל אי־שם בדרום תל-אביב פאתי יפו, ברחוב אילת 8. בחשאיות צבאית כמעט, והרחק מזרקורי צלמי הפפראצי, מארח "שמונה" את העשירים והמפורסמים מאוד, שמגיעים להתמנגל עם בני מינם ללא חשש שמישהו מפשוטי העם יחלוק עמם את חלל האוויר, או שעיתונאי זה או אחר יתעד את מעשיהם. זאת אומרת, כמעט ללא חשש. החלטתי להיכנס לשם, ויהי מה.

מצויד בסלבריטאי מפורסם, שהוא גם חבר, לא היה בי ספק שלא תקום הסלקטורית שתעז למנוע מאיתנו את הכניסה. ההתחלה הייתה מבטיחה. הגענו לפתח המועדון קרוב לחצות הלילה, הדורמנית זיהתה את שותפי למזימה ואפשרה לנו לעבור את שומר הסף הקשוח, בדרכנו אל חדר ההמתנה המרווח. בוהים בתקרה הגבוהה ובצילום שחור־לבן גדול ממדים וקיטשי להפליא של השחקנית גילת אנקורי, המתנו לשלב השני של הסינון: המארחת. חברי המפורסם מתח חיוך גדול וזחוח על פניו, וסינן לעברי שלא היה ולא יהיה מקום בעיר הזאת שאליו הוא לא יורשה להיכנס. את המארחת זה הרשים פחות. ישובה מעבר לדלפק היא ביקשה לראות את כרטיסי החבר שלנו. משהתפתלנו על שהכלב בדיוק אכל לנו אותם רגע לפני שיצאנו מהבית, היא חייכה בקרירות ושלחה אותנו לדרכנו.

כל הפצרותיו ותחנוניו של הסלבריטאי המושפל שלצדי לא הועילו. כמוהן גם שיחות הטלפון הבהולות שהוא ביצע לכמה מחבריו המקושרים ביותר. נשלחנו החוצה כמו אחרוני הפרחחים, מביטים בגברים המחויטים ובנשותיהם המטופחות במיטב מותגי כיכר המדינה, החולפים על־פנינו בדרכם אל הארץ המובטחת. חברי המפורסם הודיע לאנשים במקום שהוא מחרים את המקום ולא יעזור להם כלום. שמועות אומרות שבמועדון עדיין ממאנים להתאושש מן הבשורה.

אשר לי, סירבתי להתייאש. בעודי פוסע החוצה מחדר ההמתנה פגשתי במכר שהתהדר בכרטיס חבר מגנטי. עטתי על ההזדמנות בתחינה שהוא יכניס אותי כאורחו. מתרשם מן הנואשות שהפגנתי, הוא סירב בנימוק שבאפשרותו להזמין רק שני חברים בערב, ואלה כבר נמצאים עמו. לא התייאשתי, ואפילו התעקשתי. אולי הוא מכיר מישהו מחברי המועדון שיוכל לנדב את הכרטיס שלו לעיתונאי במשימת חייו בעורף האויב. גם זה לא עזר. התברר לי שגם אם אשיג כרטיס מגנטי, לא אוכל לצלוח את כל מנגנוני האבטחה, משום שכל חבר מועדון נדרש גם לאשרר את זהותו בטביעת אצבע בכניסה. בעלי המקום, שמכירים היטב את נפשו הקומבינטורית של עמך ישראל, לא השאירו קצוות רופפים.

10 דקות של תהילה

בפעם השנייה שהגעתי ל"שמונה" כבר הצלחתי להיכנס. הגעתי יחד עם בת זוגי ועם חבר מועדון, שהכניס אותנו וגם הדליף כמה שמות מרשימת החברים. אישים כעירית שטראוס וגרושה ליאון קופלר (מבעלי סופרפארם), ג'ורג'י אקירוב (הבן של), הפרסומאי משה גאון, צלם האופנה רון קדמי, מיכאל אדיב (מנכ"ל השמירה), אקי אבני וזוגתו סנדי בר, רמי קליינשטיין, ארז טל, וגם בעלי "מעריב" עופר נמרודי.

זה המקום לחשוף כי לא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הסתננתי למועדון חברים יוקרתי. בפעם הקודמת היה זה בארץ המקור, במועדון הסוהו הלונדוני (יש גם סניף מפורסם בניו יורק), שידוע כמקום שבו תוכלו לפגוש באמן דמיאן הרסט מקשקש עם האוליגרך רומן אברמוביץ' על קוניאק איכותי, או לצפות בהקרנות טרום־טרום בכורה של סרטים יחד עם הבימאים שלהם.

איך בכל זאת נכנסתי? בעזרת שחקן תיאטרון שהכרתי ושהציע לי את סיועו בקידום סרט דוקומנטרי, שאותו ניסיתי למכור לתחנות שידור באירופה. אותו שחקן הציע שניפגש ושהוא ינסה לארגן הקרנה של הסרט שלי בסוהו.

כשהגעתי למקום התעכבתי מעט בכניסה עד שאישרו לי להיכנס. בדרך לבר שבקומה העליונה חלפנו לאורך מסעדה עמוסה וכמה חללים סלוניים רחבי ממדים. בין הנוכחים המכובדים זיהיתי את המיליארדר אברמוביץ', וגם את הבמאי רידלי סקוט, שאף החליף איתנו מספר מילים. בסוף הערב הגיח במפתיע גם אלטון ג'ון ולגם שוט יוקרתי של ג'וני ווקר בלו לייבל. אלה היו 10 דקות התהילה שלי בלונדון.

בחזרה לרחוב אילת. הרושם הראשוני שהותיר בי "שמונה" בהשוואה לביקור בסוהו הלונדוני היה מאכזב. המארח שלי ידע לספר כי מבנה המועדון שימש בעבר כמנסרה, ושהוא נבנה בימי הטורקים. ואכן, במבט בוחן ניתן לראות שהמעצבים של המקום לא התכחשו לעברו והשאירו את תקרת הקשתות הגבוהה, שמעניקה למקום מראה של חאן ערבי לצד בר ענק המשתרע לאורכו של חלל מוארך, ומסתיים בגלריה מוגבהת שבה לאונג' מרווח עם כורסאות מעוצבות לצד שולחנות סלוניים נמוכים.

בין המחויטים והמחויטות נתקלתי באדם הורוביץ, מבעלי הברקפסט קלאב, שלא הבין כיצד צלחתי את הסלקציה המחמירה שבכניסה. עם זאת, גם הורוביץ הודה שהוא לא חבר מועדון ושנעזר בחברו, השחקן אורי הוכמן, בשביל להיכנס. זה, מצדו, מכיר את אחד מבעלי המקום, עמית רונאל, שהוא גם מבעלי "מוזיקה פלוס", ושנמנה עם החבר'ה של עדי קייזמן (בעלה של עפרה שטראוס). כך לפחות מספרים במועדון. בנוסף לרונאל, בעלי המקום הם שי בן־צבי, איש עסקים שחזר לאחרונה מיפן, ויובל דוד, לשעבר מבעלי מועדון ה"למון".

נשוי, אמיד, ופתוח להצעות

את הנוכחות של הבעלים קשה לפספס. מרבית הערב הם מסתובבים, מקדישים זמן כמעט לכל אחד מן האורחים. מבט אל החלל מגלה מקום אפלולי במקצת, כאשר כלובי ברזל חשוף בצורה אובאלית משתלשלים מן התקרה, ובתוכם נורות מוארכות המפיצות אור צהבהב חלש וחמים. ברקע מתנגנת מוזיקת האוס.

התיישבתי עם זוגתי על אחת הספות. מולנו ישבו הארכיטקט אמנון גרנות, מי שמוכר במילייה הבלייני גם כאקס של הדוגמנית נטלי עטיה, ואיתו ברוקרים־בליינים שאותם זיהיתי מימי הזוהר של המועדון הירושלמי האומן 17. מן הצד השני שלנו התיישבה חבורה שבראשה איש העסקים דורון הלפרין, סיגר גדול בפיו (אגב, במקום מותר לעשן). באותו שולחן מצאתי גם את אורנלה ואודליה, צמד "דאבל דא" מערוץ הרכילות של ynet, שגם להן הייתה זו הפעם הראשונה כאן.

במהלך ביקור בשירותים למדתי, מהאזנה לשתי נשים, כי אחד הגברים שישבו איתן בלאונג' הוא אמנם נשוי, אבל גם אמיד מאוד ופתוח להצעות. רבע שעה של המתנה ושחרור, וחזרתי למקומי. אז גם פגשתי את אורי שטרק, מלך חיי הלילה לשעבר, שהגיע למקום עם אשתו.

שאלתי אותו אם הוא חבר מועדון, ונראה היה שהוא חש קצת לא בנוח עם השאלה. מועדון חברים לא יצליח בישראל, הוא סיכם, כי פה זה לא אנגליה ואין ממש צורך להיות חבר במועדון, שבסופו של דבר כולם יכולים להיכנס אליו. כמוני, לדוגמה.

ari.libsker@gmail.com