בערב סיום העונה הראשונה של "כוכב נולד", אחרי התלבטות לא קלה, החליטו גם עורכי "הארץ" לפרסם בהבלטה את תמונתה של הזוכה המוכתרת בעמוד השער של העיתון. עוזי בנזימן, אחד הכותבים הוותיקים בעיתון, חשב אז שראוי היה להסתפק בתמונה סמלית של נינט טייב או בהפניה לעמוד פנימי. "הנימוק של העורכים היה שחלק גדול מהציבור בישראל, כולל הקוראים של העיתון, ראה את התוכנית, ושלא נכון שנשחק את המשחק שזה לא מעניין אותנו", הוא משחזר. "אני חשבתי שתמונה של שלושה טורים בעמוד השער זה קצת מוגזם, חסר פרופורציה, ושבגלל הרצון לא להיתפס כמתנשאים העורכים הלכו לקיצוניות השנייה. אבל נינט הייתה אז דמות אותנטית, ובסך־הכול הייתי די סלחן".
כמעט 5 שנים אחרי, הכוכבת שנולדה אז ממשיכה להופיע על עמודי השער של העיתונות העברית, הפעם בזכות הקרחת שעשתה כחלק ממסע פרסום סלולרי מתוקשר. רק שעכשיו נינט פחות אותנטית - וגם בנזימן הרבה פחות סלחן. "להבדיל מאז, היא הסתפרה לצורך עסקי, ואפילו אם העיתונאים והעורכים מפרסמים את התמונה שלה מפני שהיא כל־כך מפורסמת, ומעניין לספר מה קורה איתה ואיך היא השתנתה - הם בעצם משרתים את המפרסם ששוכר אותה ונותן לה מיליונים. מדהים שהעיתונים מתמסרים לזה בכזאת קלות, תוך שהם שוכחים שמאחורי הקרחת הזאת יש מניע מאוד ציני. בלי לקבל פרוטה, הם נותנים מודעת חינם בעמודי השער שלהם. וזה כבר בהחלט לא בסדר".
ניתן לטעון שאם נינט לא הייתה, מישהו היה צריך להמציא אותה. אחרי הכול, רבים מאמינים שהיא המטפורה המושלמת בשביל לבטא את התהליך המדאיג שעוברת העיתונות העברית, על הוולגריזציה שפוקדת אותה, הטשטוש המדאיג שבין בידור לחדשות, והעדפת האינטרסים הכלכליים של בעלי הבית על־פני שיקולים עיתונאיים ענייניים.
שלא במקרה, הסוגיות האלה, ורבות אחרות, מטופלות בגיליון החדש של "העין השביעית", כתב העת בעריכת בנזימן, שמביא תיעוד ביקורתי של המגמות והשינויים העוברים על התקשורת בישראל, ושיצא השבוע בפעם האחרונה בגרסת נייר. יש יותר משמץ של אירוניה בעובדה שכתב העת נופל כעת קורבן לאחד מהתהליכים שהוא מסקר - הכרסום המתמשך במעמדה של העיתונות המודפסת לטובת הערוצים המתחרים בטלוויזיה ובאינטרנט. מעתה גם הוא יופיע רק במהדורה מקוונת.
עם היד על המקלדת
בנזימן, 66, אמביוולנטי לגבי השינוי. "המעבר לאינטרנט היה יוזמה של המערכת, והוא מתרחש בסיומו של תהליך ממושך שארך שלוש שנים", הוא אומר בראיון שמתקיים בביתו בירושלים. "בשלב מסוים פיתחנו תקווה שנוכל להוציא גם גיליון מודפס, במקביל לאינטרנט, אבל התברר שמבחינה כלכלית המו"ל שלנו, המכון הישראלי לדמוקרטיה, לא יכול לשאת בעלויות של שני מוצרים עיתונאיים. אז אני מברך על השינוי, אבל לא קל לי איתו כי ביסודי אני איש דפוס".
ההיגיון שעומד מאחורי המעבר לאינטרנט הוא ברור. "'העין השביעית' מופיע רק פעם בחודשיים, והאפקט המצטבר הוא דליל", מסביר העורך. "בער לנו באצבעות להגיב בתדירות הרבה יותר גדולה על מה שקורה. בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה גדולה בתקשורת, ואנחנו רוצים לפנות לקהלים שלא קוראים עיתונים אבל כן גולשים באינטרנט. זה כמובן מחייב שינוי מהותי באופן שבו נתפקד. לפני כמה חודשים קראתי ציטטה של המו"ל של ה'ניו יורק טיימס', שאמר שהוא לא יודע אם בעוד חצי שנה העיתון שלו ישרוד וגם לא אכפת לו. תמיד האשימו אותנו שאנחנו מתנשאים, שאנחנו יהירים, שאנחנו משקיפים על הכול מבחוץ. אבל אנחנו קורבן, במירכאות, של התהליך שעובר על כל העיתונות, שנאלצת לעשות כל מיני דברים כדי להמשיך לשרוד".
הקושי של העיתונות המודפסת לשרוד הוא הסעיף העיקרי בשיח התקשורתי העכשווי בכלל, ובגיליון החדש של "העין השביעית" בפרט. בנזימן נוקט בשאלה הזאת עמדה דיאלקטית: מצד אחד הוא מודאג, מהצד האחר הוא מפקפק בסיבות שגורמות לדאגה הזאת. "אין ספק שעוברים על העיתונות תהליכים רעים - המסחור, הבידור, הוויתור על כללי משחק שאני גדלתי עליהם - והעניין הטכנולוגי מאיים עליה", הוא אומר. "המבט שלי הוא פסימי, אבל אני מזהיר את עצמי שיכול להיות שהמבט הזה תקף רק לנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים עתה, ויכול להיות שמה שקורה עכשיו לא מוביל בהכרח לסוף עידן העיתונות המודפסת. אז אני אומר לעצמי שבעצם לא ניתן לדעת לאן העניין יתפתח. יכול להיות שתצמח עיתונות כתובה חדשה, רעננה, עם אופי אחר בהשוואה להיום, אבל עדיין טובה. ויחד עם זאת, אני אומר לא פעם לחברים שלי שלפני ארבעים שנה נכנסתי למקצוע שהיה לו אופי מובהק, והיום, בשלהי הקריירה שלי, אני נמצא במקצוע שאפשר שהשתנה לגמרי, שאולי נעלם. אבל אני לא בטוח בזה".
יש שטוענים שהחינמונים הם העתיד האמיתי של העיתונות המודפסת. אתה מסכים?
"זה קיים בכל העולם, יש לזה היגיון כלכלי, וזו אחת התולדות של המצב הקשה של התקשורת המודפסת. קראתי שבספרד לא רק שיש חינמונים, אלא חינמונים שנותנים מתנות, איזה פיצ'פקה שתביא לילדים הביתה, רק שתיקח אותם. נחום ברנע כותב בגיליון החדש על החינמון שמצוי בבעלותו של שלדון אדלסון, מיליונר יהודי שיש לו אידיאולוגיה ברורה ושמשקיע את הכסף שלו כדי לקדם אג'נדה פוליטית. ברנע רואה בזה בעיה, ואני שותף לדעתו, כי מדובר באיש שהוא אפילו לא חלק מהחברה הישראלית".
כמה מהכותבים בגיליון החדש מזהירים מפני הנטייה של התקשורת להתיישר לפי האינטרסים של בעלי ההון. בעבר הנחו את התקשורת אינטרסים מפלגתיים. למה בעלי ההון מדאיגים יותר?
"התקשורת היא הראי של החברה. בתקופה שהיו קיימים עיתונים מפלגתיים הם שיקפו צורך אמיתי של חברה לבטא את עצמה באמצעות הארגונים המפלגתיים האלה. היה לזה יתרון ברור של יצירת סולידריות חברתית. מצד שני, העיתונאים והפוליטיקאים היו באותה קערת מרק. ראש הממשלה היה מכתיב את הידיעות.
"היום העיתונות כאילו חופשית, אין עליה מגבלות במובן זה שעליה לציית לאיזה בוס מפלגתי; אבל זה חצי בלוף, כי ביודעין או שלא ביודעין יש למו"לים ולשיקולים העסקיים שלהם השפעה עצומה על התכנים. השאלה היא עד כמה העיתונות ממלאת את תפקידה הציבורי במובן הקלאסי של המילה, כאשר המניע העיקרי שלה זה להשביע את רצונו של המו"ל. אני לא מצפה לדון קישוטים שיעשו עיתון רק למען האידיאל, אבל תלוי באיזה מינון ואיך העניין מתנהל. השאלה היא אם העיתונאים עושים את מה שהם עושים מתוך אותם השיקולים שתמיד הנחו עיתונאים טובים, או שהם מתקרנפים".
ומה התשובה?
"בעיתונות המפלגתית זה היה מאוד שקוף, מוצהר. כשהממשלה החליטה על הסכם השילומים עם גרמניה, היה ברור שעיתוני הקואליציה יהיו בעד ועיתונאי האופוזיציה נגד. הסיקור החדשותי הושפע מההטיה האידיאולוגית, אבל אם היית מדבר עם העיתונאים עצמם הם היו אומרים לך, 'באמת האמנו בזה, לא רק בגלל ההשתייכות המפלגתית שלנו'. אני חושב שהתשובה טמונה בעיתונאי שמביא את המסר או עורך אותו. האם הוא עושה את זה לגופו של דבר או מפני שמעליו יש צל של מפלגה או של מו"ל? - אני לא רוצה להיראות כטמבל שלא יודע איפה הוא חי, אבל נראה לי שבשנים האחרונות התהליך הזה הרבה יותר פגיע".
יש לך דוגמאות?
"אם מוזי ורטהיים אומר לא תשדרו כתבה מסוימת ב'עובדה', או שהוא וחבריו מתערבים במינוי מנכ"ל לחברת החדשות - זה רע מאוד. זה רע בעיקר משום שזה נעשה בלי בושה, הכול מונח על השולחן. המסר הוא: 'אני אומר לכם שאיקס לא יכול להיות מנהל מחלקת החדשות כי אני לא יכול להשפיע עליו'. יש תחושה כאילו אנחנו כבר לא ערים לכך שלמקצוע יש מטלה חברתית וציבורית שהיא לא פחות חשובה מאשר להיות ח"כ או שר".
מי יבקר את המבקרים?
בקריירה הארוכה שלו מילא בנזימן שורה של תפקידים, כולל קדנציה ארוכה ככתב המדיני של "הארץ", משרת הכתב בוושינגטון ועורך המוסף. את "העין השביעית" הוא הקים ב־1995 בשיתוף הקולגות נחום ברנע ("ידיעות"), רפי מן ("מעריב") וכרמית גיא (רשות השידור). הארבעה, שממשיכים להרכיב את המעגל המצומצם של המערכת, ביקשו להחיל על אמצעי התקשורת את אותם ערכים ונורמות - שקיפות, נאמנות לאמות מידה מוסריות ונכונות לקבל ביקורת - שהם תובעים מהמוסדות ומהרשויות שאותם הם מסקרים.
השאיפה הזאת התממשה במידה חלקית בלבד, שכן הם גילו שהעיתונות הישראלית מפגינה עוינות אינסטינקטיבית לניסיונות לגלות מה נעשה אצלה בחדרי חדרים. בנוסף, מה שהארבעה החשיבו ליתרונם הגדול - העובדה שהם עיתונאים פעילים המהווים חלק מהממסד התקשורתי - שימשה לעתים קרובות נשק עיקרי בקרב מושאי הביקורת שלהם.
"תמיד טענו נגדנו, מי שמכם?" מאשר בנזימן. "בכל העולם יש כתבי עת לענייני תקשורת, אבל רובם אקדמיים. אנחנו אמרנו שהמצב של המקצוע שלנו מזמין כתב עת שיאפשר לעיתונות לדון עם עצמה, ויש לנו יתרון מכיוון שאנחנו חיים בתוך המקצוע, יודעים מה קורה בו. ידענו שזה כרוך בפוטנציאל של עימות עם התקשורת בכלל ועם מקומות העבודה שלנו בפרט. אבל כשהעליתי את הרעיון של 'העין השביעית' הרגשתי מספיק בטוח שאני יכול לעשות את זה. היה ברור שככתב עת שמתיימר להציע לתקשורת מראה, אנחנו הולכים לבקר את העיתונות, לשקף אותה, לעשות חשבון איך היא מתפקדת ולהיות דעתניים".
פה ושם התגלעו חיכוכים גם בין בניזמן לבין עיתון הבית שלו. לפני חודשים אחדים פורסמה ב"העין השביעית" התנצחות מילולית מתמשכת בינו לבין עמוס שוקן, מו"ל "הארץ", שהחלה בעקבות כתבה שעסקה בתחרות בין "גלובס" לבין "דה מרקר". "עמוס שוקן כעס על האופן שבו תואר הריב הזה, ועל טור שכתבתי ושדיבר על המעורבות של השיקולים העסקיים בתכנים העיתונאיים", מספר בניזמן. "יחד עם זאת, שוקן אף פעם לא התנגד לעצם הרעיון שאערוך את 'העין השביעית', ובמשך השנים 'הארץ' שיתף איתנו פעולה יותר מאשר עיתונים אחרים. כשדיוויד לנדאו החליף את חנוך מרמרי בתפקיד העורך, המצב השתנה באופן קיצוני. דיוויד חשב, ואני מאמין שבכנות, שיש בכפל התפקידים שלי מראית עין של ניגוד אינטרסים, והעמיד לי מעין תנאי: תחליט אם אתה כאן או שם. הגענו לפשרה שכתוצאה ממנה הפסקתי להיות חבר בהנהלת המערכת, והפכתי לכותב מאמרים פעמיים בשבוע. מבחינה זו נותקתי באופן משמעותי מהעשייה של 'הארץ', מהתפקיד שהיה לי כשותף למדיניות וככותב מאמרים ראשיים".
בגיליון הנוכחי מופיע מאמר של מרמרי, שמתאר את יחסי הזיקה שבין "דה מרקר" לעיתון האם שלו. בין השאר טוען מרמרי שלא רק ש"דה מרקר" מנקז משאבים כלכליים ואינטלקטואליים על חשבון "הארץ", הוא השליט תרבות קלוקלת שהופכת את בעלי ההון לאייקוני תרבות, ובכך חותר תחת הערכים העיתונאיים והתפקיד התרבותי שהיה ל"הארץ" מיום שנוסד. בהתחשב בעובדה שמרמרי פרש מעריכת העיתון בין היתר בגלל התנגדותו להפרדת "דה מרקר" ממנו, מספק המאמר שלו הצצה נדירה אל מה שהתרחש בתוך חדרי הישיבות של העיתון. מצד שני, מי שלא מסכים עם הניתוח שלו, בוודאי יטען שהוא לא נטול פניות.
בנזימן מסכים עם הניתוח של מרמרי עד גבול מסוים. "חנוך טען שמהרגע ששוקן הסכים להפריד בין 'דה מרקר' לבין 'הארץ', 'דה מרקר' ישאב את המשאבים הכלכליים של העיתון, והוא, כעורך ראשי, לא יכול לשאת את זה שישנה אוטונומיה שנקראת 'דה מרקר'. במאמר החדש הוא מסכים ש'דה מרקר' הוא הצלחה עסקית גדולה, ושיכול להיות שמבחינת שיקולי המו"ל זה היה המהלך הנכון לעשותו, אבל הוא מחריף את הטענה ש'דה מרקר' מייצג סוג מסוים של תרבות שמשתלטת על השיח הציבורי ודוחקת הצדה את עולם הערכים הקלסי של 'הארץ'. אני מסכים ש'דה מרקר' הופך את בעלי ההון לגיבורי תרבות. החומר שהוא מספק מגוון אבל מעט פשטני, ויש להניח שחלק מהקוראים מתגעגעים לחומרים הכלכליים הישנים. אבל אני לא בטוח שבגלל זה 'הארץ' כאילו נבלע ונדחק, לא בטוח שהקורא היותר ותיק של העיתון מקבל מוצר שמתבטל בפני 'דה מרקר'".
הולך ופוחת הדור
את בנזימן קשה להוציא משלוותו. ממרום מעמדו בתקשורת הישראלית הוא מתנסח כמי שכבר לא מופתע משום דבר. מי שבכל זאת מצליח לעורר בו זעם עצור הוא הקולגה לבית "ידיעות אחרונות", שעל־פי בנזימן לא מחיל על עצמו את אותו סט סטנדרטים שהוא דורש ממושאי סיקורו. "באופן שיטתי הם לא מגיבים", הוא אומר. "יש בזה משהו מתנשא ומעצבן, כאילו לא אכפת לנו מה תכתבו, אנחנו מעל העניין. היו לנו במשך השנים כתבות שחשפו את חרפתם המקצועית. אם עיתונאי כמו מוטי גילת היה חושף במוסד ציבורי רשלנות או תפקוד לקוי מהסוג שמצאנו ב'ידיעות', הרי המוסד היה נזעק להגיב. 'ב'ידיעות' התרחשו לא מעט אירועים דרמטיים, מקרים של חילופי עורכים - בהתחלה החילופים של אילון שליו במשה ורדי, ואחר כך המינוי של רפי גינת. אתה רוצה לשמוע מה אומר המו"ל, ולא מקבל תשובה".
חלקים גדולים בציבור לא אוהבים תקשורת ועיתונאים. בצדק או שלא בצדק?
"בוודאי שיש צדק בכך. דבר ראשון, זו תופעה ידועה שמכים את השליח שמבשר את הבשורה הרעה. דבר שני, יש כנראה לא מעט עיתונאים מנוולים שמתנהגים באופן שמעורר כעס. ודבר שלישי, פעמים רבות, כשאנשים קוראים או צופים בידיעה על נושא או על אדם שהם מכירים באופן אישי, הם מגלים עד כמה החומר המדווח לא מדויק.
"כשלעצמי, אני תמיד בטוח שאני עושה את העבודה באופן הכי מדויק וישר, אבל תמיד יהיה מישהו שיחשוב אחרת. במקרים מסוימים העיתונאי צעיר ורשלן, ויש לו בראש דברים אחרים באותו רגע, והוא לא מרוויח מספיק כסף במקום העבודה שלו, ויש לו עוד שבע חלטורות כי הוא צריך להתפרנס - אז התוצאה רשלנית. במקרים אחרים הסילוף לא ממש תמים. וכשאנשים מגלים את זה, זה מקרין על הדימוי של עיתונאים בכלל".
בתחקיר שעשו עורכי ה"ניו יורק טיימס" אחרי שהתפוצצה פרשת ג'ייסון בלייר, הם נדהמו לגלות שאנשים לא טרחו להתלונן על השקרים שלו, כי מלכתחילה הם לא ציפו שהעיתון ידווח אמת.
"זה מדהים כי זה כל־כך מנוגד למושגים שלנו על מה זה עיתונות, אבל זה פחות מדהים כשאתה חושב על הציבור. היות שלא אוהבים אותנו, נותנים לזה ביטוי. קח לדוגמה את נשיא המדינה. אנשים שואלים: האם העיתונות עשתה לו עוול? אני חושב שלא. האיש היה מנוול, וניצל את מעמדו לצרכיו, גם אם ברמה הפורמלית אולי זה לא תמיד היה פלילי. ואז הוא נשא בבית הנשיא נאום זועם שהועבר בשידור חי. ומה הוא אומר? 'אתם שקרנים, מנוולים, שפכתם את דמי'. מיליונים צפו בזה, זה היה שואו יוצא מן הכלל, וחלק מהציבור בוודאי אמר לעצמו, 'הוא בכל זאת נשיא המדינה, יש לו מעמד, סמכות, ואם הוא אומר כך וכך על עיתונאים, בוודאי יש בזה משהו'.
"כל יום עיתונאים מדווחים, מתארים ונותנים חוות דעת על אנשי ציבור, וחלק לא קטן מהם לא אוהב את מה שכותבים ומשדרים ונותן ביטוי לדעתו, והציבור שומע. זה מצטבר. מה גם שיש בינינו גם שקרנים ומנוולים".
יכול להיות שזה המקצוע שמושך אליו "טיפוסים" שכאלה?
"אני לא מתיימר לדעת, אבל קראתי פעם מאמר שתיאר על סמך מחקרים פסיכולוגיים מה מניע אנשים לבחור במקצועות מסוימים. התברר שמה שמניע אנשים להיות עיתונאים היה הצורך בסיפוק מיידי. גם אם המחקר הזה עלול להיות קוריוז, אני חושב שיש בזה משהו".
אתה מרגיש שיש זילות במעמד העיתונאי?
"לפני שלושים־ארבעים שנה היה למקצוע הזה נופך של יוקרה. מי שהלך לזה חשב שהוא יתחכך עם פוליטיקאים ואנשים חשובים. בסוגריים צריך להגיד שאתה הוא זה שעושה אותם לחשובים, וכשאתה מכיר אותם מקרוב אתה מגלה שהחברים הפרטיים שלך הרבה יותר מוצלחים מהם. אבל זה היה הדימוי, ובשנים האחרונות הוא עומעם במידה רבה.
"לדעתי, אלה שהולכים למקצוע היום לא עושים את זה מתוך תחושת ייעוד או שליחות, אלא מפני שהם חושבים שזה יסייע להם ביצירת קשרים, יהווה מקפצה לדברים אחרים. אני לא מאשים אותם; בגלל תנאי השכר זה הפך לתחנת רכבת. מה שגורם לכך שעיתונאי מתחיל יהפוך לאיש מקצוע טוב זה המורשת המקצועית של הארגון שבו הוא עובד. בארגון ותיק זה טבוע, ואתה חש בזה ברגע שאתה נכנס לבניין. היום זה מתפורר. למו"לים יש עניין להעסיק אנשים צעירים, להחליף אותם מהר כדי לקחת אחרים במקומם ולתת גם להם משכורת נמוכה, ובינתיים הוותיקים מגיעים לפנסיה ומשהו במורשת המקצועית הולך לאיבוד. וזה חבל".
כתבות
ני"ע
