ועדה לתכנון ובנייה תפצה בעל מבנה בגין הריסתו, למרות שהוא נבנה שלא כחוק

בעל המבנה יקבל פיצוי של 75 אלף שקל, כיוון שהצו המינהלי להריסה הוצא לא כדין

בית המשפט המחוזי בירושלים חייב את הוועדה המקומית והוועדה המחוזית לתכנון ובנייה ירושלים ואת היו"ר שלה, עו"ד מתתיהו חותה, לשלם פיצוי בסך 75 אלף שקל לבעלי מבנה שנהרס, כיוון שהצו המינהלי להריסה הוצא שלא כדין. זאת, למרות שהמבנה שנהרס נבנה בעצמו שלא כחוק על שטח נוף פתוח ולא היה סיכוי להכשיר את הבנייה.

בכך, קיבל המחוזי ערעור על פסיקת השלום, לפיה למרות התרשלות הוועדה לתכנון ובנייה, אין התובעים זכאים לפיצוי בשל זלזולם בחוק ובבתי המשפט, ובשל הכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה".

התובעים, שיוצגו על-ידי עו"ד שלמה לקר, בנו בית מגורים בשכונת בית חנינא בירושלים בלא היתר כדין. יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה הוציא למבנה צו הריסה. לבקשת התובעים, הוציא בית המשפט צו עיכוב ביצוע, בכפוף לכך שלא יימשכו עבודות הבנייה.

בעוד עיכוב הביצוע עומד בתוקפו, הגיעו נציגי הוועדה המחוזית והרסו את המבנה, מכוח צו שהוציא יו"ר הוועדה המחוזית. התברר שזו פנתה לוועדה המקומית, כנדרש בחוק, אך זו לא השיבה לפנייתה, ולכן לא ידעו בוועדה המחוזית על עיכוב הביצוע. לכן לא היתה מחלוקת שהצו השני הוצא שלא כדין.

בעלי הנכס תבעו פיצוי בסך כ-450 אלף שקל בגין הנזק למבנה, השמדת המיטלטלין שבו, עלות דיור חלופי ונזק שאינו ממוני. השופט משה בר-עם דחה את תביעתם משום שהפרו את החוק "בריש גלי": הם בנו את המבנה בלי היתר, ביקשו את עיכוב הצו הראשון בטיעון השקרי שהמבנה מאוכלס, ואף המשיכו לבנותו למרות שעיכוב הביצוע הותנה בהפסקת הבנייה. ב"מאזן ההתנהגויות", ציין, אלה התנהגו בחוסר מוסריות מכוון לעומת הוועדות שהתנהגו בחוסר ידיעה רשלני.

מחשבה פלילית

שופטי המחוזי צבי זילברטל ורות שטרנברג-אליעז קבעו, ש"לא כל מעשה בלתי חוקי של הניזוק שולל את זכותו לסעד בגין הנזק שנגרם לו". זכותו תישלל רק כשעשה "מעשה פלילי הדורש 'רמה גבוהה' של מחשבה פלילית". בדרך כלל, ציינו השופטים, מדובר בעבירות שהן עבירות מטבע ברייתן (כמו רצח ושוד) ולא רק משום שנאסרו בחוק.

בעבירות תכנון ובנייה, השייכות לסוג השני, "לא יהיה זה ראוי לשלול מהניזוק את הסעד שנגרם לו באשמו של אחר, אף אם ביסוד התביעה מצוי המעשה הבלתי חוקי שביצע הניזוק", קבעו. לדבריהם, העובדה שמדובר בבנייה בלתי חוקית רלוונטית רק לצורך שיעור הנזק.

זילברטל הוסיף שתוצאה זהה מתחייבת מסעיף 238א(יג) לחוק התכנון והבנייה, בו נקבע שב"מאזן ההתנהגויות" שבין מי שבנה ללא היתר לבין רשות שביצעה הריסה לפי צו שלא הוצא כדין, גוברת זכותו של הנפגע לפיצוי. לדבריו, הסעיף חל גם על בנייה בלתי חוקית, שכן הוא מתייחס לשתי חלופות: האחת, כשצו ניתן או בוצע שלא כדין; והשנייה, כשמדובר בבנייה שבוצעה בהיתר או שניתן לה היתר.

המחוזי שידר מסר לרשויות התכנון, לפיו עליהן לדקדק "בכל תג ותג ולהקפיד על קיום הוראות החוק במלואן", אחרת "אי-קיום הוראות החוק יגרור אחריו חיוב בפיצויים". הוא פסק נזק ממוני בסך 50 אלף שקל ונזק לא ממוני (עגמת נפש) בסך 25 אלף שקל, כשהוועדה המחוזית תשלם 80% והוועדה המקומית, שרשלנותה פחותה, תשלם 20%.

השופט נעם סולברג הצטרף לתוצאת פסק הדין, אך סבר שאילולא סעיף 238 האמור, שקבע במפורש את חובת הפיצוי גם כשהבנייה שנהרסה לא היתה חוקית, הרי שהכלל לפיו "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" היה גובר. לדבריו, בשל "התנהגותם העבריינית הבוטה" של התובעים הוא גם לא היה פוסק להם פיצוי על נזק לא ממוני, אך בנקודה זו היה סולברג במיעוט.

הוועדות גם חויבו בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 20 אלף שקל. (ע"א 11156/07).

צרו איתנו קשר *5988