"הצלחתנו וכישלוננו"

הודות לבנייני השיכונים הצליחה ישראל לשכן את זרם העולים ששטף את הארץ בשנות ה-50 וה-60. לדברי האדריכלית נעמה מליס, השיכונים הם אבן היסוד של המדינה, "הם הצלחתה והם כישלונה". הצלחתה, משום שמהר מאוד הצליחה המדינה לשכן עולים בתנאים אנושיים. מאידך, "היא עשתה זאת "בצורה חזרתית - ללא מרחב, רחוב או בית".

אייקון ישראלי: "בניגוד לערים בעולם, שניתן לחיות במרכז העתיק, בארץ גם במרכזי הערים יש שיכונים וגם בפרברים יש שיכונים, שזהו הלגו הכי בסיסי", אומרת מליס, "יש חזרתיות ואנונימיות, ולכן זה כשלון".

בניית השיכונים הופעלה באופן מאורגן על ידי המדינה, דרך משרד הבינוי והשיכון, שהגדיר כל כמה שנים טיפוס חדש של שיכון ו'הנחית' אותו בצורה אחידה. כך ניתן לראות שיכונים כמעט זהים בבת-ים, בחולון, בעפולה, בבית שאן ועוד, כשכל 15 שנה הוחלף המודל וחזר על עצמו.

מליס מוסיפה, שהדבר העצוב הוא שגם קבלנים פרטיים אימצו לעצמם מעין ורסיה מוקטנת של השיכון. כך למשל, בעבר היו מרפסות פלסטיק, אחר כך קומת עמודים, לאחר מכן מרפסות קופצות וכן הלאה. כמעט כל חברות הבנייה בונות פחות או יותר את אותו טיפוס וזה חוזר אפילו בשכונות יוקרה. השיכונים כוללים לרוב אותן תחלואות: עמודים, תוספות בנייה, דודי שמש, גדר מגוחכת מקדימה ומרווח קדמי, כך שהבניין לא עומד על הרחוב. בתופעה זו יש, לדעת מליס, ראי של החברה: מחד, נוחות ויתרונות הנדסיים, "אך השיכונים מתאימים לאנשים בהישרדות". נוסף לכך, התופעה מצביעה על פקידות מדינה שנרתמת לאחידות, ונוח לה עם מנהגים קבועים.