לנהג של יעקב פרי נתפס הגב כשהעביר דברים מהרכב לתא המטען; ביהמ"ש סירב להכיר בפגיעה כ"תאונת דרכים"

אבי ביטון היה נהגו האישי של ראש השב"כ לשעבר, יעקב פרי, בעת שכיהן כמנכ"ל סלקום. באחד הימים הוא הגיע לבית גרושתו של פרי, יעל, כדי להסיע אותה ואת בתם טל לבית החולים. כשהגיע לביתן הוא התקשר אליהן להודיע שהוא ממתין למטה. עד שאלה ירדו, בעוד מנוע הרכב עובד, יצא ביטון מהרכב כדי להעביר את תיקו האישי, שהיה מונח למרגלות הספסל האחורי, אל תא המטען. אלא שתוך כדי משיכת התיק והרמתו "נתפס לו הגב".

הביטוח הלאומי הכיר באירוע כבתאונת עבודה (מאחר שהנסיעה היתה במסגרת עבודתו כנהג של פרי), ולביטון נקבעה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10%. אולם ביטון לא הסתפק בכך ותבע פיצוי בגין נזקי גוף מחברת הביטוח כלל, בטענה שמדובר ב"תאונת דרכים". באמצעות עו"ד עופר רון טען, כי מדובר בפעולת לוואי הכרחית לנסיעה. כלל טענה מנגד, באמצעות עו"ד ירון אילן, שאין מדובר ב"שימוש ברכב מנועי", כדרישת הגדרת התאונה בחוק הפלת"ד.

בית משפט השלום בחיפה דחה את תביעתו של ביטון, הגם שהאמין לסיפור המקרה שלא היו לו עדים. השופטת תמר נאות-פרי קבעה, שלא ניתן לראות בפעולת העברת התיק כפעולה הכרחית או חיונית. "העברת התיק מהספסל האחורי לתא המטען אינה חלק מהנסיעה ברכב ואינה מהווה פעולת לוואי חיונית של הנסיעה. ניתן היה לבצע את הנסיעה גם ללא העברתו של התיק לתא המטען, ואין עסקינן בפעולה שהיה צורך לבצע טרם המשך הנסיעה".

נאות-פרי התבססה בעיקר על פסיקה של העליון, לפיה פגיעה שאירעה לנהג אוטובוס בשעה שביצע סריקה של האוטובוס לפני הנסיעה אינה תאונת דרכים. העליון הפנה שם לפסק דין אחר שלו, בו בא לידי ביטוי ההבדל בין הגישה המצמצמת של השופט אליעזר ריבלין (שכתב את דעת הרוב הפסק הדין), לגישה המרחיבה של השופט בדימוס יצחק אנגלרד, כפי שזו מתבטאת בספרו.

אנגלרד סבור ש"שלב 'הנסיעה', במובנה הצר, מתחיל עם כניסתו של נהג או נוסע לתוך הרכב ומסתיים עם ירידתו ממנו", וכן שסריקה שמבצע נהג לפני הנסיעה היא פעולת לוואי הכרחית לביצוע הנסיעה. לעומתו, ריבלין סבור שאין לקבל מבחן טכני של נוכחות ברכב לצורך קביעה שמתקיים "שימוש ברכב" מסוג "נסיעה", וכן שבבחינת פעולות הלוואי יש להשתמש במבחני הקירבה בזמן ובמקום, תכלית הפעולה והתפיסה כוללת של מתחם הסיכון התעבורתי.

לא חלק מהנסיעה

נאות-פרי יישמה מבחנים אלה על המקרה של ביטון, וקבעה שלמרות שמבחן "הקירבה בזמן ובמקום" מתקיים, הוא אינו מלמד בהכרח על קיומה של תאונת דרכים. "הדגש הוא על חיוניות הפעולה לצורך הנסיעה, וכאן - היא אינה חיונית". ומעל לכל, ביטון היה מחוץ לרכב, בניגוד לאותם נהגי אוטובוס אשר ביצעו פעולות בתוך הרכב.

"העברת התיק לתא המטען, במקרה שלנו, לא היתה חיונית, לא נועדה למנוע סיכון מהנוסעות ואפילו לא נועדה למנוע מהן אי-נוחות", היא הוסיפה. "הפעולה דומה במהותה אולי לניקיונו של הרכב טרם הנסיעה או להתזת מבשם אוויר, על מנת להנעים את שהיית הנוסעות ברכב - ואני סבורה כי אם התובע היה מנקה את הרכב לפני הנסיעה וגבו היה 'נתפס' תוך כדי הניקיון, או מתיז לעצמו את המבשם לאזור העיניים - לא היה מקום לראות בפעולה כפעולת לוואי לנסיעה עצמה".

לדבריה, פסקי הדין בהם הרחיבו בתי המשפט את הגדרת "תאונת הדרכים" ואת הרכיב של "הנסיעה" או "הכניסה לרכב", כך שיכללו פגיעות שאירעו תוך כדי ביצוע פעולות לוואי דומות, עסקו "במקרים בהם הפגיעה אירעה בזיקה לחלק מהרכב", כמו פגיעה מדלת הרכב או ממכסה תא המטען.

השופטת גם דחתה אפשרות שהפעולה של ביטון תיחשב כטיפול או תיקון דרך, משום שטיפול ייחשב לטיפול דרך אם הוא "נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי", ואילו כאן "קשה לראות זיקה בין הפעולות שנעשו ע"י התובע, קרי סידור תא המטען וניקויו לקראת הכנת הרכב לשטיפה בזמן שהרכב עמד בחניה, לבין מטרת תחבורה כלשהי". כן ציינה, שייתכן שאף חלה כאן אחת החזקות הממעטות, משום שניתן לראות בפעולתו של ביטון כמעין פריקה וטעינה, שהוחרגו במפורש מתחולת החוק.

לטעמי, היא סיכמה, "מדובר באותם מקרי גבול - אשר עברו את הגבול, אל מחוץ לתחולת החוק. ההיגיון הבריא מחייב את המסקנה כי הרמת תיק כבד אינה קשורה בקשר סיבתי משפטי לנסיעה ברכב, וכי הסיכון של 'תפיסת הגב' עקב משקלו של התיק אינה הסיכון התחבורתי שמפניו נועד החוק להגן". היא ציינה גם שהתביעה הוגשה יומיים לפני שהתיישנה, ושביטון קיבל תגמולים מביטוח לאומי בסך 144 אלף שקל. מאחר שהשאלה היתה משפטית, היא נמנעה מלחייבו בהוצאות. (ת.א. 7250/06).