בניין שמספר מיליון סיפורים

החנות לדוגמה הזו נראית כמו סדנת בעלי מלאכה, מאלה שפריז היתה פעם מלאה בהן, עם תצוגות מדהימות של בניינים מיניאטוריים מקרטון ועץ, קירות שעליהם מסודרים היטב כלי עבודה ותמונות של ערים ברחבי העולם מוקרנות על הקיר. בין הצבעים הנייטרליים בולטים לעין כמה צבעי פירות עזים: אדום בוהק, כתום לוהט, צהוב לימון וירוק עשב.

מחוץ למשרד, הצצה אל מרכז פומפידו חושפת כמה מאותם צבעים עזים, שמרוחים לרוחב הבניין שתוכנן לפני יותר מ-30 שנה על-ידי ריצ'רד רוג'רס הצעיר ועל-ידי רנצו פיאנו. אך הגוונים העזים בחנות מיועדים ללונדון. באזור האפור של סנטרפוינט, בקצה הצפוני של דרך צ'רינג קרוס, חופרים כעת בור גדול באדמה שיתמלא בעתיד בבניין חדש של פיאנו, הראשון שלו בלונדון. הדגמים הפשורים במשרד, שנראים כמו פירמידות מחודדות, מזכירים לנו, עם זאת, שזו לא תהיה ההתערבות הרדיקלית היחידה של פיאנו בנוף האדריכלי של לונדון. הוא תכנן גם את "חרוט הזכוכית" בברידג' סטריט בלונדון, שיתנשא לגובה 306 מטר ויהיה אחד המבנים הגבוהים באירופה כאשר יושלם ב-2011.

נחזור לפרויקט בצ'רינג קרוס. הוא ייקרא סנטרל סנט ג'ילס, על שם השכונה שבו הוא נמצא, שיש לה היסטוריה צבעונית וברוטאלית במיוחד. כאן שכנו בצפיפות עניי לונדון, גרדומים, סרסורים ושתיינים, שמתוארים בספר "Gin Lane" של וויליאם הוגארת. האזור נשאר בהחלט מתפורר, אבן שואבת לנוודים ושיכורים. הבעיות שלו מחריפות עוד יותר בגלל הערב רב הארכיטקטוני באזור שסביב סנטרפוינט.

הפרויקט החדש של פיאנו מתחיל לטפל בבעיה של הצומת הבלתי מוצלח הזה. המבנה החדש יחליף בניין לבנים קודר שהכיל בעבר משרדים של השירות החשאי. מדובר על מבנה חדש דחוס מאוד, שיכיל כ-40 אלף מ"ר של משרדים, 11 חנויות ומסעדות, 109 דירות (שמחציתן יימכרו בהנחה לעובדים בכירים בפרויקט) ופיאצה (כיכר) ציבורית שתתפוס יותר מרבע משטח המגרש כולו. האתר יכיל רשת של מעברים לכל הכיוונים, מה שאומר שהפרויקט מסמל את ההתחלה של שיפוץ רחב יותר של השכונה.

מדבר אל הרחובות

פיאנו קנה את השם שלו בסדרה של מבנים אורבניים מתוחכמים למוסדות אמנות ברחבי העולם, ממכון באיילר השקט בשווייץ ואוסף מניל ביוסטון, טקסס, עד לספריית מורגן המסובכת בניו יורק ומוזיאון היי המינימליסטי באטלנטה, שלא להזכיר את מרכז פומפידו בפריז. הוא הפך לפותר הבעיות האמין והמועדף של חבר נאמנים בכל מוסד כזה. הוא אולי לא השם הראשון שעולה במחשבה כשמדברים על שיקום מקום כמו סנט ג'ילס, אך עבודתו בפוטסדאמר פלאץ בברלין ובמרכז פומפידו הוכיחה שהוא מסוגל להצליח בהתערבויות באתרים עירוניים עם ניואנסים ועם ניחוח היסטורי.

במרתף הסטודיו שלו בפריז שאלתי את פיאנו איך, או ליתר דיוק אם, הוא יוכל לקחת בחשבון היסטוריה כה עשירה בבניין מסחרי מודרני. "הכל כאן ימי-ביניימי", הוא השיב, כשהוא רוכן על תוכנית גדולה של האתר. ואז הוא פצח בהרצאה רהוטה ומקסימה שאחריה לא היה צורך לשאול עוד הרבה. "המורכבות היא הריח והניחוח של עיר שגדלה והתפתחה כחלק מהמרקם האנושי", אמר פיאנו, "כשאתה עובד במרכז עיר היסטורית, במקום לחשוש מהעדר חופש אתה צריך להודות על המגבלות. יצירתיות אינה זקוקה לחופש אלא למגבלות, כדי שתוכל ליהנות משבירה שלהן מפעם לפעם. אני בבעיה אמיתית כשאני בונה בחלל ריק. אני אוהב ללכת. הדבר הראשון שאני עושה הוא להסתובב בסביבה. אסור לעשות כלום בלי להסתובב קודם באזור".

פיאנו - גבוה, דק ומזוקן - מזכיר לי קצת כומר. יש לו ביטחון עצמי שקט ורגיש, אך גם אמונה משיחית כמעט במה שהוא עושה. אני שואל אותו על רוח המקום, על איך מתחילים להכין חלל חדש, מקום עם אופי שצומח מתוך האתר, ולא נכפה עליו. "קודם כל אנחנו מגיבים לטופוגרפיה של המקום, למורכבות הגיאוגרפית שלו", הוא אומר, "אנחנו עובדים בקנה מידה שונה מהמרקם ההיסטורי, ולכן אנחנו מפצלים את הבניין לסדרה של צדדים. אנחנו מגיבים לתנועה של השמש" - הוא מרים את אצבעו כלפי מעלה. "זה חשוב מאוד: הצל והאור, האוריינטציה, השקיפות לרחוב. הבניין עף מעל האתר, עם בסיס זכוכית. אני אוהב את הרעיון שהבניין לא משתלט על הקרקע בצורה אנוכית, אלא מדבר אל הרחובות. זו הדרך האירופית של עשיית דברים".

אני מזכיר שביקרתי באחרונה בגורד השחקים שלו, בניין ה"ניו יורק טיימס", ושהוא עשה שם משהו דומה, כלומר הפך את הלובי לציבורי ושקוף, ויצר שבילים ציבוריים בעיר שבה הפרטי והציבורי בדרך כלל נפרדים לגמרי. "בניו יורק, בייחוד אחרי 11 בספטמבר, היה פיתוי לעשות כל דבר כמו מבצר, סולידי וסגור. אנחנו גילינו שהשקיפות בטוחה יותר מהסגירות, כי כל אחד יכול לראות מה קורה", הוא אומר.

זו הגישה שהוא אימץ גם בסנט ג'ילס. "הבניין אינו נוגע בקרקע. בניין בעיר סואנת אינו צריך לתפוס את כל הקרקע, זה כמו להתנגד לכוח המשיכה. האורבניות היא בדברים הקסומים הקטנים הללו. מרחב אורבני הוא מרחב פולחני לעיר שבה אנשים יכולים להיפטר מההבדלים. במקרה הטוב ביותר אפילו הפחד נעלם".

"אנחנו במרכז העיר, ואנשים יכולים לחצות את האתר, ללכת בתוכו, כי הבניין הורם והוא חדיר. זו לא רק השקיפות הפסיכולוגית, חלון הראווה. זהו מעבר פיזי".

עוד יותר מהשקיפות שלו, הבניין החדש מתאפיין בסדרה ייחודית של חזיתות בצבעים בהירים. פיאנו מתאר את הבניין כתפוח עץ צבעוני ונוצץ מבחוץ, לבן ופריך מבפנים. אני מזכיר שכאשר אני הולך למרכז חנויות הגיטרות ברחוב דנמרק בלונדון, אני רואה אותם צבעים בוהקים על הגיטרות החשמליות. פיאנו מחייך. "אתה צודק. הצבעים הללו הגיעו מהתבוננות שלי ברחובות הקטנים סביב האתר, מהקטעים של הצבעים המבריקים. קנה המידה כמובן שונה, אבל לקחנו את הצבעים מהנוכחות הפתאומית של משהו מבריק בשכונה הזו, שהיא לא אפורה כפי שנדמה. הצבע מוסיף הפתעה, אני לא חושב שערים צריכות לשעמם. הן מלאות קסמים בגלל ההפתעות הללו. הצבע הוא ההומור והקסם".

עבודת רגליים וידיים

בהמשך השיחה, פיאנו מתחיל לנדוד לנושא של מצב האדריכלות בכלל. "לארכיטקטים בימינו יש אובססיה לצורה, ולכולם יש אובססיה לחדש", הוא אומר, "לא קשה להמציא צורות חדשות, אך צורה חדשה שיש בה היגיון זה משהו אחר. הטכנולוגיה הממוחשבת הופכת את התכנון השטותי לקל מאוד. אתה לוחץ על כפתור, וזה מופיע", הוא אומר, ועושה צורות אבסורדיות בידיו. "אני מאמין בהמצאות, אך שונא את הרעיון של סגנון", הוא מוסיף. "הרעיון שאדריכלים יכולים להטביע את החותם שלהם, לחזור על הצורות שלהם. זה השלב שבו אתה מאבד את החירות שלך".

כל שיחה עם אדריכל בימינו מסתיימת בהצהרת אשמה על פגיעה בערכים ההיסטוריים. פיאנו עדין יותר במובן זה. הוא מדבר על גינות הגג ועל הטרסות ששוברות את הבניין שלו לשכבות רבות, ואומר: "אם האדריכלות של המאה ה-19 הוגדרה על ידי בנייה ממתכת, כמו קריסטל פאלאס וכיוצא באלו, והאדריכלות של המאה ה-20 היא המשטחים הנקיים מהקישוטים המודרניסטיים, האדריכלות של המאה ה-21 צריכה להיות אנושית, כלומר להבין שאנחנו בונים בעולם שברירי. ערכים סביבתיים אינם רק עניין של אנרגיה נקייה אלא גם עניין של הסיפור של העיר.

"כדי לתפוס את זה צריך הרבה מאוד עבודת רגליים וידיים. כמו שאמרתי, אני משוטט גדול, אני חייב להכיר כל אבן מדרכה בין הדירה שלי למשרד שלי. החלק היפה ביותר בעיר הוא האבן. כל הפרטים באדריכלות חשובים בצורה מדהימה, והמבנה של המדרכה חשוב בדיוק כמו הבניין. הסיבה לכך שאנחנו מאוהבים במרכזים היסטוריים היא שהם אינם מעוצבים, אלא בנויים ממיליון סיפורים".**