הכוח במקבץ

ירושלים, שהאדריכלות בה מורכבת משכבות-שכבות של היסטוריה, עברה תקופות שונות בגישות של ראשי העיר ואדריכליה לשימור. בשנות ה-80 הוכרזה ירושלים כעיר מורשת עולם, אבל לא מעט ויכוחים עורר הנושא בשנים האחרונות עם ביקורת רבה של המועצה לשימור אתרים ותושבים על הרס מבנים הסטוריים, כשמצד שני בעירייה ובקרב יזמים עלו לא פעם טענות בעד פיתוח, ושימור שיוגבל לכרטסת השימור.

אייקון ישראלי: האדריכל ארי כהן ממשרד מלצר-איגרא-כהן, אומר שלהבדיל מתוכנית השימור בתל אביב, בירושלים יש שימור של מכלולים יותר מאשר של מבנים בודדים. הדוגמאות הבולטות הן שכונת רחביה, שבאחרונה אושרה לגביה תוכנית אב מקיפה לשימור ומגבלות פיתוח, בית הכרם, המושבה הגרמנית, שכונת הבוכרים ונחלאות.

כהן מציין כי השפה של השימור בירושלים מנסה להבין מה מאפיין את המכלול, רווח ומקום, כמו שנעשה בתוכנית החדשה לגבי רחביה. רחביה נבנתה כשכונת גנים - עצים וחצר קטנה מסביב לכל בית, כשבין הבנוי לפנוי נשמר יחס מסוים. עם השנים הצטופפה השכונה ובמרווחים בין הבתים נכנסו חניות, תוספות בנייה, מחסנים ובנייה של בניינים חדשים - גדולים ליד קטנים וכד'. היחסים בין המבנים הלכו ונעלמו, ומשהו בהרמוניה נפגע. תוכנית האב החדשה לא מנסה להחזיר את המצב למה שהיה או לצלם מצב קיים, אלא קובעת באיזה מגבלות ניתן להמשיך לפתח ולבנות. כמובן שעל המבנים ההסטוריים לשימור יחולו יותר מגבלות, כגון בית אוסישקין ובית שוקן. "בירושלים המקבץ חשוב יותר מהדבר הבודד", מסכם כהן, "זה נכון כשיטה וכמתודה תכנונית, וזה מתבטא בעבודת השימור בפועל".