רחובות ממריאים

הביאנלה הבינלאומית הראשונה לאדריכלות הנוף העירוני נפתחה אמש (א') לאחר כמעט שנתיים של הכנות, בניצוחן של האוצרות, חוקרת התרבות סיגל ברניר, האדריכלית יעל מוריה ואדריכלית הנוף תמר דראל-פוספלד. למשך השבועיים הקרובים הופכים רחובות בת-ים לזירת התרחשות אורבנית שכמותה קשה לראות בחיי היומיום בעיר קטנה ואפרורית, ובעצם גם בעיר גדולה ותוססת. מיניבוסים ישוטטו (בהסעות חינם) בין עשרות מוקדים בעיר, סיורים מודרכים יעברו בין האתרים, כנסים יתכנסו, ומסיבות רחוב ומופעים יעלו על בימות בחוצות העיר.

ההפקה המורכבת, בתקציב של 8 מיליון שקל, סיפקה לא מעט עבודה לתושבים, אם לשפוט על-פי כמות הגננים, פועלי השטח, אנשי הבטחון והנקיון, שמאיישים את אתרי הביאנלה. זאת, בנוסף לאירוח אדריכלים ואמנים מרחבי העולם הלוקחים חלק בפרויקט, וכן השקעה ניכרת באמצעים שהועמדו לרשות כל אחד מעשרות הפרויקטים בביאנלה.

תחליף חברתי למחשב ולטלוויזיה

נושא הביאנלה הוא אירוח וסיסמתה "תרגישו בבית" מתייחסת למרחב העירוני הציבורי כתחליף או כמקבילה אורבנית למרחב הפרטי. תחת הכותרת הכללית הזו נתנו יוצרים רבים דרור לדמיונם והתפתחו מוקדי פעילות מקוריים ומרתקים. במתחמים שונים בעיר מוצגים רעיונות אדריכליים ואמנותיים יצירתיים ובחלקם הגדול מתקיימות פעילויות שנראות הזויות כמעט: ארוחות משותפות, משחקי רחוב, גינון פרטי באמצע הרחוב או הקרנות סרטים על קירות הבניינים ומופעי מחול ותיאטרון רחוב.

חלק מהמתחמים מדמים חדרים ופעילויות בבית פנימה - כזה הוא מתחם "מטבחוץ", של האדריכלים טולה עמיר, ניקי דוידוב, נעמי שמחוני וטלי ברגל - שבו מתקיימות סדנאות בישול וטעימות יין. הילדים בשיכון ותיקים מארחים את הבאים למקום בבתי-עץ שנבנו ביוזמה ובסיוע של מדריכי "קצת אחרת", גוף עירוני, שמציע לילדים התנסות בפעילות של מחנה ליד הבית, אלטרנטיבה חברתית לשעשועי הטלוויזיה והמחשב המבודדים.

בפרויקט אחר, "פנס רחוב עם שלטר", מנצלות המעצבות שירי כנעני וטלי אריאלי את השטח הפתוח בין שני בנייני מגורים גדולי מידות ברחוב אלי כהן בעיר, והופכות אותו ל"סלון" עם פינות ישיבה מזמינות, שמיכות מעוצבות להשתרעות על הדשא ולמשחק, וגולת הכותרת - פנסי תאורה הניתנים לכיבוי והדלקה לפי הצורך, ממש כמו בבית. הגינה המוזנחת הפכה לפתע למוקד משיכה ועניין לשכנים שהיו חשדנים בתחילה, עד כדי כך שערב אחד כבר הורידו לשם כמה צעירים כבל ו-dvd והקרינו סרט חוצות ביוזמה פרטית לגמרי.

"הרעיון הוא לשקף בחוץ את תרבות האירוח הפנים ביתית", אומרת כנעני, ברגעים אחרונים של עבודה במתחם, לקראת הפתיחה. "בבית אנחנו קובעים מי יושב אצלנו בסלון ושולטים בתנאים כמו אור ומיזוג אוויר. בחוץ הרבה פחות נוח ורצינו לשנות את זה ולגרום לאנשים לראות את החוץ כאופציה".

השתיים אספו ריהוט ביתי מגוון בשוק הפשפשים והעבירו את האוסף האקלקטי צביעה תעשייתית, שהעניקה לרהיטים מראה אדום אחיד, וכך יצקה בהם אופי "רחובי" הולם. פינות הישיבה המזמינות הוצבו על גבי רחבה מרוצפת, חלקן מצוידות גם בשטיח. לצד כל פינת ישיבה, המורכבת מכסאות או מכורסאות ושולחן, ניצב פנס ועליו אהיל, במראה מנורת קריאה סלונית.

בואו נרד אל הגן

אריאלי, מעצבת פנים וכנעני, מעצבת טקסטיל, קיימו תצפיות במקום לפני תחילת העבודה, ומצאו אותו נטוש. "אני גרה בפלורנטין והייתי נותנת הרבה בשביל גינה כזו ליד הבית", אומרת כנעני, "כאן יש מרחב כל-כך גדול ואנשים פשוט לא חושבים להשתמש בו". את השינוי, לדבריה, רואים כבר מימי העבודה הראשונים בשטח, הסקרנות, הניקיון החדש של הגינה המוזנחת ואולי עצם העובדה שמישהו כיוון זרקור למתחם, מושכים את השכנים שהחלו לרדת לגן.

עדות דומה מספק אדריכל הנוף גלעד רונן, העובד עם שותפו, האדריכל אורי פדן, על גינת הבלוק הסמוך. השניים עורכים כאן ניסוי חברתי מעניין: במקום לגרום לאנשים לראות את המרחב הציבורי בכללותו כחלק מתרבות הבית שלהם, הם מחלקים את השטח הפתוח בין הבתים ל"מנות גן" לפי חלוקת הדירות בבניין, בדומה למגרש חניה. לכל דירה גינה פרטית קטנה ומוגדרת, שניתן לראות בה מקום מפגש פוטנציאלי בין שכנים מנוכרים או מנגד, נקודת הסתגרות אישית במרחב הפתוח.

"זה סוג של הפרטה של המרחב הציבורי", מסביר רונן. "יש בזה משהו פשוט אבל רדיקלי, שבא לבדוק מה המשמעות של מרחב פתוח ושל מתחם פרטי במרחב. בתצפיות מוקדמות שעשינו כאן ראינו שאין שימוש בגינה בכלל. זה היה שדה מוקשים של צואת כלבים ואחד ההישגים הגדולים שלנו כבר הוא בהכנסת השימוש בשקי-קקי וניקוי הגינה. מאז שהתחלנו לעבוד כאן היה צריך להתגבר על הרבה התנגדות אבל עכשיו רואים השתתפות ועניין של הדיירים".

הפרויקט של רונן ופדן עושה שימוש ברעיון "יחידת הדיור" של לה קורבוזיה ומעתיק אותה אל "יחידת הגינה". כשמסתכלים על השטח מלמעלה נחשפת מעין צללית של הבניין משורטטת בחלקות שעל הקרקע. הבחירה בבלוק מגורים ענק, ובו 72 יחידות דיור ב"רכבת" של תשע קומות, מעלה גם את השאלות והביקורת שספגו רעיונותיו של לה קורבוזיה על "מכונת המגורים המודרנית". גם פדן ורונן לא סבורים שמדובר ב"פתרון" לחיי שכנות, אלא בחומר למחשבה ולהתבוננות, מעבדה עירונית לתקופה קצרה, שתספק אולי תובנות על יחסי שכנים.

מגרש ניסיונות וחיפושים

מתחם מעניין נוסף הוא "גן עדן קטן", שהקימו האדריכלים צבי וכרם הלברכט. מעין חממה פתוחה לערוגות פרטיות. תושבים שהיו מעוניינים בכך קיבלו שתילים ושטח זעיר לטיפול, והם נסמכים על מערכת השקיה משותפת. במקום מתקיימות סדנאות "פארם קלצ'ר", המלמדות כיצד ניתן להפחית את הצריכה ולהשתמש באמצעים קיימים לדישון, לגידול ירקות ולמיחזור פסולת ביתית לקומפוסט טבעי.

המטרה השאפתנית של הביאנלה היא, כמובן, למשוך תשומת לב תיירותית וחיובית לעיר בת-ים, הסובלת מדימוי עצמי וציבורי נמוך למדי, למרות יתרונותיה הבולטים: רצועת חוף יפה ומטופחת, קירבה מיידית למרכז העצבים התל אביבי ואווירת עיר קטנה. אך הביאנלה יכולה לחולל יותר מכך. כבר במבט שטחי היא מסתמנת כאירוע מכונן, שמאפשר לתושבים לחוש גאווה מקומית, ולמבקרים מבחוץ לספוג רעיונות ישימים לעבודה במרחבים ציבוריים במקומות שונים.

זו הייתה גם גישתו של ד"ר מרטין וייל, העומד בראש קרן ברכה, מיוזמי ומממני האירוע: "אחד התחומים הנזקקים למעורבות זו הוא התכנון האורבני במגרשים הפתוחים, סביב הבתים, על הגגות, בכבישים ובכל השטחים הפתוחים לציבור. שטחים שיהיו משקל נגד למגדלי הזכוכית והבטון, קירות התמך והמעברים העשויים מחומרים קשיחים, דרך שימוש בצמחייה או חומרים ידידותיים אחרים, בהומור, אינטימיות, רוך, הומניות וצניעות. הביאנלה בבת-ים יכולה להיות מגרש ניסיונות וחיפושים בכיוון זה, והאמנות שוב תושיט יד לקהילה".

תוכנית אירועים ופעילויות באתר הביאנלה:

http://www.biennale-batyam.org/. למגיעים ברכב פרטי מומלץ לחנות על פי השילוט ברחבי העיר ולהשתמש בהסעות החינם לסיור באתרי הביאנלה