צייד הצללים

כשניצולי שואה קשישים מתקשים להשיג כסף לאוכל ולתרופות, ד"ר אפרים זורוף, מנכ"ל מרכז ויזנטל בישראל וצייד נאצים, ממשיך לחשוב שהמשימה הבוערת היא לכידתם של פושעי מלחמה נאצים בני 95, חיים או לא, בסיוע כספי תרומות. זורוף: "השאלה הזאת יוצאת לי מהאף כבר. אני כל הזמן מקבל את השאלה הזאת. הייתי מצפה שישראלי לא ישאל את השאלה הזו"

ב-2003, כשנתיים לפני שנפטר, הכריז שמעון ויזנטל, צייד הנאצים הנודע, שעבודתו הושלמה. "פושעי המלחמה הנאצים שנותרו בחיים קשישים מכדי לעמוד למשפט. על תיקיהם להיסגר", אמר בכמה הזדמנויות. עם זאת, ישנם עדיין ממשיכים לדרך שמחפשים פושעים נאצים.

הבכיר שבהם, ד"ר אפרים זורוף, מנכ"ל מרכז ויזנטל בירושלים, סבור שהעבודה רחוקה מלהסתיים. ניכר מדבריו של זורוף, המחזיק בתואר "צייד הנאצים האחרון", שאין בכוונתו לנוח עד אשר יועמד לדין השריד הנאצי האחרון ממלחמת העולם השנייה. עלות החיפושים אמנם מגיעה לעשרות אלפי דולרים בשנה, לעתים אף יותר לרוב ללא תוצאות של ממש אבל זורוף רחוק מלהתייאש. גם גילם של שרידי הפושעים, שרובם מגרדים את שנת ה-100 לחייהם, לא פוגם במוטיבציה שלו. "אז מה אם מדובר בקשישים בני יותר מ-90. לא מגיע להם פרס על זקנה".

הנחישות המרשימה של זורוף, עושה רושם, היא נחלתו הכמעט בלעדית בימינו. אפילו מרכז ויזנטל העולמי, שמימן במשך שנים את פעילות ציד הנאצים של ויזנטל וזורוף, סוגר לו אט-אט את הברז. אמנם עיקר המימון של הסניף הישראלי עדיין מגיע מהסניף המרכזי בלוס אנג'לס, אלא שבאחרונה המטרות של זורוף לא עולות בקנה אחד עם ההשקפה של ראשי המרכז. אלה היו מעדיפים לזנוח בצד את המצוד אחר קשישים גריאטרים ולהתרכז בגלגול תרומות ובהפעלת מיזמים חינוכיים, בדומה לפעילות שמקיים מוזיאון יד ושם, שגם לו סניף בלוס אנג'לס.

זורוף לא מתרגש. לדבריו, תמיד יימצאו תורמים יהודים שיתמכו במרדף אחרי נאצים בני 95. עם זאת, אין ספק שהוא מאוכזב מההתנהלות. "היחסים ביני ובין המרכז בלוס אנג'לס לא משהו", אומר זורוף ל"פירמה" כשהוא נדרש לעניין שיתוף הפעולה בין הסניף הישראלי ובין הנהלת המרכז. "אנחנו די עצמאים. עוסקים במה שאנחנו רוצים לעשות. מטבע הדברים, הקשר הוא פחות חזק מאשר שאר הסניפים בשאר העולם. זה קצת משונה. רוב הציבור עושה אסוציאציות בין מרכז ויזנטל לציד נאצים, אבל החיבור הזה לא כמו שהיה בעבר".

למה?

"כי כבר לפני 10-15 שנים מרכז וינזטל העולמי נתן עדיפות נמוכה יחסית לעניין הזה ועושה את עיקר המאמץ נגד אנטישמיות ונגד האיסלאם הקיצוני.

"יש המון פעילות בחו"ל שרובה לא ידועה לנו. אנחנו פה משהו די שולי. הסיבה היא שאנחנו מתרכזים כמעט רק בלהעמיד לדין פושעים נאצים. מבחינת מרכז ויזנטל הנושא לא עומד בראש סדר העדיפויות. רוב כובד משקלו היום הוא נגד האנטישמיות ונגד הפונדמנטליזם המוסלמי".

מבחינתך זו החלטה עקרונית להמשיך בציד פושעים נאצים?

"תראה, אני במרכז ויזנטל בשביל העניין הזה. זו המשימה שלקחתי על עצמי, אני רוצה להשלים אותה, ואני משלים אותה. אם המרכז באמת לא היה רוצה שאני אעשה את זה, לא הייתי פה. אבל הם לא נותנים לזה את העדיפות הראשונה כמו שאולי היית מצפה ממוסד שנושא את שמו של שמעון ויזנטל".

במה זה מתבטא?

"לפעמים אנחנו נאלצים לגייס בעצמנו כספים למבצעים שאנחנו רוצים להריץ. למשל, פרויקטים שאנחנו עשינו, כמו מבצע ההזדמנות האחרונה: הצענו ואנחנו עדיין מציעים פרסים כספיים על אינפורמציה שתסייע להעמיד פושעים נאצים לדין. אם היינו תלויים אך ורק בלוס אנג'לס, המבצע לא היה יוצא אל הפועל".

לראיה, הוא אומר, אתר האינטרנט של המבצע (operationlastchance.net) ופרטים עליו כלל לא מופיעים באתר הרשמי של מרכז ויזנטל העולמי.

25 אלף אירו לראש

ד"ר אפרים זורוף, בן 60, משמש מנכ"ל מרכז ויזנטל בירושלים יותר משני עשורים. את מבצע ההזדמנות האחרונה, שחלק נכבד במימונו נושא איש העסקים היהודי אריה רובין, יזם לראשונה בשנת 2004. המבצע מבטיח פרס כספי למוסר מידע מהותי על פושעי מלחמה נאצים שנמצאים במחתרת. בחודשים האחרונים, בעקבות כישלונו של המבצע (נמסר מידע על נאצי אחד) גדל סכום הפרס במידה ניכרת: מ-10,000 אירו ל-25 אלף אירו. זורוף אינו מוכן לציין שמות של תורמים נוספים, ומוסיף שממדינת ישראל לא ראה מעולם ולו אגורה שחוקה אחת.

מבצע ההזדמנות האחרונה הוא חובק עולם, ומתמקד בעיקר במדינות אירופה, בפולין, ברומניה, באוסטריה, במדינות הבלטיות. על פי זורוף בדיווחיו לתקשורת, חיים יותר מאלף פושעי מלחמה נאצים.

הסניף הישראלי של מכון ויזנטל מנהל רשומות של מאות חשודים, וספורים מתוכם נמצאים בשלבים שונים של חקירות הן פנימיות, לא רשמיות, על פי הקריטריונים של המכון, והן חקירות ספורות מטעם משרד המשפטים האמריקאי.

בסניף הישראלי של מרכז ויזנטל עובדים שני אנשים, זורוף הוא אחד מהם. עיקר העבודה מתמקד, כאמור, בחיפוש ובאיתור של נאצים המסתובבים חופשי ברחבי העולם בדרום אמריקה, בגרמניה, ברוסיה ובכל מקום אחר. המרכז נותן גם תגובה תקשורתית לאירועים הנושאים אופי נאצי, גם בנוגע להתבטאויות שנויות במחלוקת הגוררות את נושא השואה לכיוון פופוליסטי, כמו זו של שר המשפטים לשעבר טומי לפיד מלפני ארבע שנים, שהשווה את היחס של חיילי צה"ל כלפי זקנה ברפיח ליחס חיילי אס.אס נאצים כלפי סבתו. זורוף התבטא אז בחריפות נגד האמירה של לפיד וכינה אותה "אומללה". בשליחות הסניף הישראלי פועל גם שליח גרמני, ששמו נותר חסוי. על פי זורוף, החוקר הגרמני עושה את העבודה למכון ברחבי העולם. זורוף נוסע תכופות ליעדים שונים, חלקם לשם סיוע בלכידה וחלקם למטרות גיוס כספים.

בהזדמנויות שונות הודה זורוף שלמבצע השלכות חינוכיות, ואין להקל ראש בכך. הצלחת המבצע, לדבריו, לא נמדדת רק במישור הפרקטי, הקונקרטי, אלא גם בהשפעותיו הלימודיות.

גם מחוץ למסדרונות מרכז ויזנטל יש מי שחושבים שתרומת הפעילות של זורוף זניחה, אולי אף לא רלוונטית, שהיא בעיקר מחיה את פועלו יותר משהיא מסייעת למאבק הקיום של ניצולי השואה, שחלקם חיים מתחת לקו העוני.

"זה ציד חפ"שים", מגיב לדברים גורם שמכיר את הפעילות מקרוב. "אלה (הנאצים) שבחיים או שמחוץ לכלא הם בעיקר כל מיני פקידים בדרגים נמוכים ששירתו בצבא הנאצי, וזה במקרה הטוב. כאלה שמילאו פקודות מעצם היותם חיילים. אני לא מציע חלילה שלא להתייחס בחומרה לפעילות נאצית כלשהי, אבל תשאל את עצמך, האם דין שליש גדודי, או פקידת לשכה, כדין קצין במחנה ששלח אנשים למוות?

"היו הרבה שופטים בבתי המשפט שלא אחת התקשו להתמודד עם מקרים שבהם הצהרת הנאשמים היתה: 'עשיתי מה שפקדו עליי. אלו היו הפקודות'. אותו דבר יכולים לטעון נגדך בעתיד, כחייל קרבי בצבא כובש.

"זורוף עשה עבודת קודש, עם דגש על עשה. כיום זה לייצר לעצמו בכוח עבודה, ואני חושב שאין צורך להסביר למה הכוונה. מבצע המבוקשים הזה, בסגנון ה-FBI, לא מוסיף כבוד למוסד של ויזנטל, שהוא בעצמו אמר שנתיים לפני מותו שיש לסגור את כל התיקים. תראה, יש עוד בעיה. יש נאצים שמתו ועדיין מחפשים אותם. מבין? לא משלימים עם מותם של בכירים במערכת הנאצית. כי אם ישלימו, ייעלם הצידוק. אני אומר לך בוודאות שנאצים שחוסלו, הן על ידי שליחים לא רשמיים והן על ידי המוסד, מוגדרים אצל זורוף כחיים".

מי לדוגמה?

"לדוגמה אלברט היים, שרצח אלפי יהודים והשתתף בניסויים בבני אדם בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא לא חי, הוא לא בן 94. הוא מת הרבה יותר צעיר. או אלואיס ברונר, אחד מסגניו של אייכמן.

"להציע פרס על ראשם של נאצים זה כמו לנסות ולחפש אותם בדפי זהב. צריך להשלים עם זה שרוב הפושעים הנאצים האמיתיים כבר לא איתנו. אין סיבה לרדוף אחרי רוחות רפאים. עדיף שהכספים הרבים, כספי התרומות שמושקעים באיתור, יועברו לשארית הניצולים, שחיים היום מקצבה עלובה, ושבגלל מדיניות ממשלות ישראל מתקשים לקבל כספים שהעבירה בשבילם ממשלת גרמניה כבר מזמן".

זורוף, מה הטעם מבחינתך לרדוף אחרי נאצים קשישים?

"תאמין לי, ידידי, אם הייתי מוצא את מי שרצח את סבא שלך, לא היה אכפת לך אם הוא בן 80, 84 או 87. כל אחד מהאנשים האלה רצח סבא של מישהו, אבא של מישהו, בן של מישהו. ולכל אחד מאותם הקורבנות מגיע שיהיה מאמץ ללכוד את מי שהפך אותו לקורבן. "השאלה הזאת יוצאת לי מהאף כבר. אני כל הזמן מקבל את השאלה הזאת. הייתי מצפה שישראלי לא ישאל את השאלה הזו. אני אוסיף לך כמה עקרונות: הזמן שעבר לא מוריד במאומה את מידת אחריותו של הרוצח. אנחנו גם לא חושבים שלקשישים מגיעה מדליה רק בגלל שהם קשישים. זה לא משנה את המהות של אותו פושע. ובנוסף, אם היינו קובעים כזה רף כרונולוגי של פושעים נאצים, היינו אומרים שאנחנו נותנים לאנשים שמבצעים רצח עם להתחמק ממשפט ומעונש. בניית רף כזה היא לא מוסרית, זה לא הוגן מכל בחינה שתרצה, ולכן לא נעשה את זה".

בשנים האחרונות אתה מצליח לצוד הרבה נאצים?

"כן. יש לנו אתר אינטרנט שעוסק בעניין הזה. היום יש איתו קצת בעיות. בעיות טכניות שלא קשורות אלינו. תלך לשם, תקרא. כל ההיסטוריה שלנו. כל המבצע. מה השגנו". עיון באתר לא מותיר את הרושם שיש הצלחה גדולה מדי בפעילות של השנים האחרונות, אך ייתכן שזה עניין של השקפה.

מעט סובלנות, חברים

שמעון ויזנטל, ניצול שואה שמשפחתו הושמדה, נפטר ב-2005 והוא בן 96. את התואר "צייד הנאצים" קיבל בעקבות מפעל חייו המפואר: ויזנטל הקדיש את חייו לאיתור פושעי מלחמה נאצים והבאתם לדין, וכן לסיוע לניצולים.

ממקום מושבו בווינה, אוסטריה, הצליח להביא למשפט מאות פושעים נאצים, ובראשם אדולף אייכמן, שנשפט והוצא להורג בישראל.

מרכז שמעון ויזנטל הוקם בלוס אנג'לס בשנת 1977. למן יומו הראשון שם לעצמו המרכז לשמר את זיכרון השואה ולפעול נגד אנטישמיות, בד בבד עם מרדף חסר פשרות אחרי פושעי מלחמה נאצים שמצאו מחסה ברחבי העולם. מאז היווסדו מנהלים את המרכז הרב אברהם קופר והרב מרווין הייר. בשנת 1993 הקים המרכז את מוזיאון הסובלנות, גם הוא בלוס אנג'לס. מוזיאון דומה עתיד לקום בירושלים, סמוך לגן העצמאות, אבל התהליך תקוע כעת בבג"ץ בשל המיקום שנבחר. למרבה האירוניה, על קרקע שמתחתיה בית קברות מוסלמי קדום.

גם כשיוקם המוזיאון יהיה המיקום אשר יהיה לא יהיה זורוף צד כלשהו בניהולו. אף שזורוף מזוהה כנציג הישראלי של מרכז ויזנטל וכממשיכו של הצייד המפורסם, דאגו אנשי המרכז לנטרלו. על אף ניסיונו העשיר של זורוף, כהיסטוריון וכמי שחי ונושם את נושא השואה, הוא נוטרל גם מהדיונים שהתקיימו עד עתה, בתכנון המבנה, בהתוויית התוכנית, למשל בבחירת תחומי הלמידה ומערכי ההשתלמויות העתידיים. הרזומה העשיר של זורוף כולל מתן הרצאות, סיוע במיגור אנטישמיות במדינות רבות, פרסום מאמרים וספר וסיוע בהפקות של סרטים וכתבות טלוויזיה בנושאי השואה. גם להליכים המשפטיים ולדיונים בבתי המשפט לא היה שותף.

זורוף מתקשה להסתיר את העוול שנגרם לו: "אני לא מצוי בפרטים בכלל. מהיום הראשון מידרו אותי. למרות שאני המנהל בארץ, אין לי מושג מה קורה. כשיהיה כתוב בעיתון, אז אדע".

מי מידר אותך?

"מי שהחליט בלוס אנג'לס". זורוף מפנה אותנו להנהלת מרכז ויזנטל העולמי, לא לפני שהוא מזהיר ש"הם לא טובים בלתת תשובות כשמתקשרים אליהם. הם די מזלזלים, למען האמת".

ידיד קרוב

בשיחה עם "פירמה" מלוס אנג'לס מתפלא הרב אברהם קופר, נשיא מכון ויזנטל העולמי, על ההאשמות. על פי קופר, הנוקט לשון דיפלומטית רהוטה, "ציד הנאצים הוא חלק מהמחויבות שלנו לשמעון ויזנטל. זו החשיבות של המשרד בישראל. ד"ר זורוף הוא אחד משני ציידי הנאצים הנודעים ביותר בעולם, ומשימתו היא להביא נאצים לדין. זורוף עושה עבודה נפלאה, ולהגיד שהוא מחויב לנושא זה אנדרסטייטמנט. ככל שאפשר להמשיך, נמשיך. בעקבות סיום המלחמה הקרה, יש יותר אפשרות למצוא עדים, עדויות ומסמכים. זה הופך את הנושא להרבה יותר קל".

האם לדעתך זוהי הדרך הראויה ביותר להשתמש בכספי תרומות?

"בעינינו זה די ברור שזה מה שצריך להיות. זו ההבטחה שנתנו לשמעון ויזנטל לפני 30 שנה, שנמשיך בגישה שלו להרשיע פושעים נאצים. שהפושעים הנאצים לא יהפכו גיבורים לדור הצעיר. שלא ייוולדו הרוצחים הבאים. אנחנו בסוף הפתרון הביולוגי, וצריך לוודא שמי שפיזית ואינטלקטואלית יכולים להגן על עצמם, נחפש אותם עד שהזמנים לא יאפשרו זאת. אנחנו שואפים לכך, ולא סיימנו את התהליך".

זורוף מרגיש לא מוערך על ידיך.

"אפי בהחלט לא אנדרייטד. הוא ראוי לקרדיט על העבודה המתסכלת שהוא עושה".

ובכל זאת?

"מה שאמרתי זה מה שאמרתי. למשל, מבצע ההזדמנות האחרונה. אפי אחראי על הנושא הזה, ואיפה שהוא צריך תמיכה מהמרכז, הוא מקבל. זה מה שאני יכול להוסיף".

מה עם מוזיאון הסובלנות שעתיד להיבנות בירושלים? איפה החלק שלו בעניין?

"זה פרויקט אחר, פרויקט חינוכי. הפוקוס על הפרויקט הוא אחר, מזווית חינוכית יותר".